פרשת בהר- בחוקותי - דיני עבודה!
בפרשתינו מופיע הציווי על שנת היובל:
"וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".
בספר "אזנים לתורה" מהרב זלמן סורוצקין הוא מבאר, שלכן לא כתוב "דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל עבדיה", אלא "לְכָל יֹֽשְׁבֶיה"ָ- לרבות את האדונים! בשעה שהאדון משחרר את העבד, אף הוא משתחרר, כפי שאומרת הגמרא במסכת קידושין (כ, א), עקב המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי כלפיו: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".
באותו הרגע שהאדון משחרר את העבד, גם הוא יוצא לחפשי, כביכול…
התורה מורה לנו, כי כשם שהעבד מחויב לאדונו ולמלא את רצונו, המעסיק חייב לעובדיו לא פחות (ואולי אפילו יותר).
חובות המעביד כלפי העובד חורגות הרבה מתחומי "העשירי בחודש". עליו לשקול ולהיות אחראי לתנאי עבודה נאותים, לרווחתו הגופנית והנפשית של העובד, ולהתייחס אליו בדרך נאותה ובכבוד.
יום אחד, ליווה אחד מתלמידיו של רבי איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת "עץ חיים", את הרב לביתו. והנה הוא רואה שרבי איסר זלמן עולה במדרגות לביתו, וכעבור שניות מועטות יורד בחזרה. לאחר שהמתין כמה דקות, עלה שוב לביתו, אך גם הפעם ירד כעבור שניות מעטות. רבי איסר זלמן הסביר לתלמידו שחיכה לו למטה: "אשתי מעסיקה בבית אישה אלמנה בתור עוזרת בית, כדי שתהיינה לה כמה פרוטות למחיתה. כשעליתי הביתה שמעתי מאחורי הדלת את האישה האלמנה שרה. מיהרתי לעזוב את המקום, משום 'קול באשה ערווה'. כעבור כמה דקות ניסיתי שוב לעלות הביתה, אך כשהגעתי לפתח הבית, שמעתי שהיא עדין שרה, ועל כן מיהרתי שוב לרדת.
כעת נמתין כאן ביחד עוד כמה דקות ונשוחח בדברי תורה, עד שזו תסיים את עבודתה ושירתה, ורק אז אכנס הביתה". שאל התלמיד את השאלה המתבקשת: "הלא יכולת להיכנס הביתה, ובאותו הרגע שהיא היתה מבחינה בכניסתך- היתה מפסיקה לשיר"!
הזדקף רבי איסר זלמן וקרא בפליאה: "בשום אופן לא אנהג כך! הלא היא אישה אלמנה, והשירה הזו שהיא השתפכות הנפש, נוסכת בה שמחה והרגשה טובה, ואף עוזרת לה בזמן העבודה לעבוד. כלום יעלה על הדעת שאכנס הביתה, ואגרום לה להפסיק לשיר"??.
ר' איסר זלמן הווה דוגמה מופתית כיצד צריך מעביד לשים את עצמו במקום העובד ולשאול: כיצד הייתי רוצה שינהגו בי אם הייתי ב'נעלים' האלה…?
שחמט דיגיטל