פרשת בשלח-זהות ללא הזדהות

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'" (שמות י"ד, ל"א)

  היינו מצפים מבני ישראל שישירו שיר הודיה לה' כשיצאו מעבדות, ולא היו מחכים עד אחרי שיעברו את ים סוף.

 האם יציאתם מעבדות כה קשה לא היתה סיבה מספקת להודות לה'? מדוע אם כן חיכו? התשובה לכך נמצאת בשתי מילים שדומות בצורתן אך משמעותן שונה: זהות והזדהות. זהות – דבר פסיבי. הזדהות – מעשה אקטיבי.

 כאשר בני ישראל יצאו משיעבוד מצרים הם קיבלו זהות יהודית, אבל חוץ מהקרבת הפסח לפני יציאתם, הם לא עשו הרבה בכדי להביא לגאולתם. הם היו משקיפים שהשקיפו מהצד כאשר הקב"ה "עשה את העבודה" בהביאו מכות על מצרים ובהוציאם ממצרים. אך כאשר עמדו על שפת הים, בעוד המצרים מאחוריהם, לא היתה להם אלטרנטיבה אלא להיכנע או להמשיך לנוע קדימה לתוך הים. ההחלטה הגורלית היתה בידם, ובאותו רגע קריטי נולד העם שתפס את המשמעות המלאה של זהות יהודית. הם הבינו שזהות היא דבר שצריך להזדהות עימו, ועכשיו כשהזדהו עם זהותם היתה סיבה לשיר, לא רק שיר על הניצחון הגדול, אלא שירה על שמצאו לעצמם משמעות בזהות שניתנה להם. אם אנו מבינים את השינוי הזה שקרה להם בין זהות פסיבית להזדהות – ניתן לתרגם, לפרש ולהבין את הפסוק: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'" (שמות י"ד, ל"א) בתחילת הפסוק הנושא הוא ישראל: "וירא ישראל" ובסוף הפסוק: "וייראו העם", הנושא הוא העם. כאשר ישראל היו במצרים והביטו באופן פסיבי במה שה' עשה למצרים – היתה להם זהות ישראלית, אבל עדיין לא היו עם, רק  בקריעת ים סוף הפכו לעם.

יש לנו רוב יהודים עם זהות יהודית, אך ללא הזדהות עם העם היהודי.

זהות ללא הזדהות הינו דבר חסר ערך ביסודו.