פרשת יתרו – פיצול רגשות

"ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" (כ', כ"ג)

מפרש רש"י: "הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים ק"ו: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה התורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה".

המפרשים מחפשים הבנה בדברי רש"י: מה עניין של בזיון לדוממים, שאין בהם דעת להקפיד?

הרעיון הוא שצריכים לנהוג מנהג של כבוד כלפי הדומם. אנו מוצאים רעיון זה בעוד הרבה מקומות בתורה, ואולי הפרוש הוא שעניין של בזיון- התכונה לבזות, היא תכונה אינסטנקטיבית, אדם המבזה את השני לא עושה "ניתוח שיכלי" וחשבון בכדי להחליט אם באופן שכלי הוא יבזה או לא, אלא זו היא תכונה שבאה לא מהמוח אלא מהלב, מהרגש באופן אינסטנקטיבי.

ישנם אנשים שמבזים, במקרים בהם הם מרגישים צורך לבזות את השני, מידה זו אינה באה מהמוח אלא מהלב, מהמקור של הרגשות שלו. או שהרגש שלו מטופח לא לבזות בכלל, לא אדם ולא דומם, לא אדם חשוב בעיניו ולא אדם שאיננו חשוב בעיניו, אלא הוא יודע שהרגש שלו נותן לו הרגשה לבזות את השני.

לכן התורה מדגישה את החשיבות לכבד אפילו דומם, משום שברגע שאדם מזלזל בדומם – שאין לו רגשות, זה לא הדומם שסובל מבזיון אלא האדם בעצמו שפוגע בתגובה הרגשית שלו.

בכל עניין של בזיון, המבזה שמרגיש חופשיות "לבזות" לדומם, בסופו של דבר ינהג באותה דרך אינסטינקט על החי, משום שלא ניתן לפצל את הרגשות, ולכן כ"כ חשוב המסר של רש"י בפרושו על הפסוק בתורה שאין לנהוג בזיון לדומם.

רש"י ממשיך להסביר שביזיון "חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

ישנו קשר בין ביזיון של דומם לביזיון חבריך, ואפילו חס ושלום ביזיון יוצרך. מפני שהתכונה של ביזיון מגיע ממקום אחד, המקום של הרגש, ומי שמבזה את הדומם יבזה את חבירו וגם ח"ו יבזה את יוצרו.

באותה מידה הסבירו חז"ל ש"כל הכופר בטובתו של חברו, בסופו של דבר יכפור בטובתו של הקב"ה". משום שגם עניין של הכרת הטוב הוא תגובה של הרגש שבא ממקור אחד, ולא ניתן לפצל רגשות של בני אדם.

הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך  או"ח (סי' ב' סעיף א') "לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו יכנס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה". גם בהלכה זו יש עניין לראות התייחסות של חשיבות וכבוד לדומם. מקורה של ההלכה בשבת קי"ח, ע"ב "ואמר רבי יוסי: מימי לא ראו קירות ביתי אמרי (שולי) חלוקי" (שלא מתפשט בגלוי תחת קורי הגג אלא תחת מצעי המיטה).

משמע מדברי יוסי שלא זו בלבד שהוא מעולם לא הלך ערום מצד חובת הצניעות המוטלת על האדם, אלא הוא נזהר שלא יראוהו קורות ביתו במערומיו, משום כבודן של קורות אלו, שלא לנהוג בהם מנהג ביזיון.

מכאן ניתן לראות גם בהלכה החשיבות שלא לבזות את הדומם (הסיבה כבר הוסברה), מהלכה זו רואים פעם נוספת את הנקודה שרגש וטבע של אדם לא ניתן לפצלם.

אם אדם לא יהיה צנוע בתוך ביתו – בסופו של דבר צניעותו תהיה חלשה בפני אחרים. משום שהצניעות צריכה להיות דבר טבעי ואינסטקטיבי