פרשת יתרו – שמיעה סלקטיבית

"ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" (כ', כ"ג)

מביא רש"י: "הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים ק"ו: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה התורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה".

ידועה השאלה על דברי רש"י:  מדוע אנו חייבים בהתנהגות מיוחדת כלפי המזבח, שהוא דומם, ואין דעת בו להקפיד?

אלא שהמזבח הוא לא ריהוט ביתי, אלא מרכיב חשוב במקדש ובאוהל מועד, והוא סמל לקדושה, ובהיותו כזה אנו מחוייבים אליו בהתנהגות מיוחדת.

דוד המלך אמר: "אשר כרת את כנף (המעיל) אשר לשאול" (שמואל א' כ"ד, ו').

לצורך הוכחת  דבריו כי יכול היה להורגו נענש  ולעת זקנותו בגדיו לא חיממוהו (ע' ברכות ס"ב ב'). בני נח – שכיסו את אביהם בשמלה (בראשית ט' כ"ג) זכו שמספר ניסים הקשורים בבגד קרו לבני-בניהם.

בנוגע ל"בני אהרון" שמתו, מובא במדרש "לא היו בגדיהם שרופים, אלא שרופי הנשמה…" (תנחומא בראשית ט"ו), משום שהיו בני בניו של שם. וכן סנחריב וחיילותיו נשרפו גופן ולא בגדיהן משום שהיו מבני בניו של שם (תנחומא בראשית ט"ו).

האדם – בחיר יצירתו של ה' מצווה להיות ולהשתמש ביצור החי, הדומם והצומח, אך אינו רשאי לנהוג בהם מנהג בזיון. בזיון הבגד יגרור בעקבותיו עונש או חוסר יחס מצד הקב"ה.

בשולחן ערוך (או"ח ס' ב' סעיף א') מובא: כי האדם מחוייב ללבוש את חלוקו כשהוא עדיין במיטתו, וזאת שלא יראה את עצמו ערום אפילו בין כותלי ביתו, שאף הם אותם כתלים שאין להם לב ולא עיניים – יש להתייחס אליהם ולהצטנע.

על אחת כמה וכמה בחיינו עם אנשים, יש להתנהג ולהקפיד יותר- כיוון שלהם רגש ויכולת תגובה.