פרשת כי תשא – מידת הנתינה אינה נחלת הכלל

ישנם אנשים שאינם רואים כל צורך לתת משלהם לאחרים וישנם, שמפריע להם כשאחרים נותנים.

כבר אמרו חז"ל: "ארבע מידות בנותני צדקה" (אבות ה' י"ג), ומדגישים את התכונה: "לא יתן ולא יתנו לאחרים".

יש המוכנים לתת לאחרים. עצם הנתינה גורמת להנאה מיכולתם זו עד כדי שמחה מסיפוק, אך גם בנתינה מסוג זה יש מעלות שונות. יש ששמחת הנותן היא אמיתית אולם מסיבה אנוכית- כי יודע הוא ששכרו יבוא מצד המקבל  ע"י החזר באיזו שהיא טובה, או אולי בהנאת הערצה מאנשים על מעשה זה.

ברם, יש מידת נתינה מאד נעלה, שאינה נחשבת עבורו נתינה – כי אמנם, הנותן – נותן, אבל הוא כה  מרוצה, שכשהמקבל לוקח את המתנה הנותן  אינו רואה עצמו כנותן, אלא כלוקח!

 "הנותן" הזה אינו מצפה לתמורה על נתינתו בשום אופן ישיר או עקיף, כי אינו רואה עצמו כנותן בכלל, הוא זה שלוקח, ולכן מצידו אין לאף אחד התחייבות כלפיו, אדרבא,  הוא לוקח,  והרגשה זו מוסיפה חיבה ל"נותן".

להדגשת העניין נעיין במעשה הקידושין.

ידוע, האיש המקדש את האשה. ע"מ לקדשה נותן לה שווה פרוטה, בעצם קבלת השווה פרוטה הרי הוא הנותן והיא המקבלת.

ישנה אפשרות, שהכסף הזה יעבור מהאשה לאיש, ובכל זאת תהיה מקודשת. במקרה שהאיש הוא אדם חשוב, האשה, שהעבירה את הכסף נהנית מעצם קבלתו את הכסף, והיא מקודשת, כי היא בעצם לוקחת.

זוהי דוגמא של "נתינה" שבעצם היא "לקיחה". מעשה זה יכול להיות אך ורק כאשר הנתינה היא "מתנה גמורה", אך אם הנתינה היא "על מנת להחזיר", במקרה זה אין "לקיחה", מפני שהאשה ציפתה לקבל את המתנה חזרה.

דרגה זו של נתינה ש"הנותן" נחשב ל"לוקח" נמצאת אך ורק, כאשר מניעי הנותן הם לשמה, בלי שום רצון, מחשבה או ציפיה לקבל תמורה.

אין זאת אומרת שנתינה על מנת לקבל החזר אינה מצווה, מעשה נעלה. חז"ל הדגישו, שכדאי לקיים מצוות גם שלא לשמה, משום שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

נתינה כזו היא נתינה. ונתינה, שהיא לקיחה הינה המפתח להבנת שוני הלשונות, שהתורה משתמשת בהן. למשל, בפרשת תרומה כתוב: "ויקחו לי תרומה", המפרשים שואלים: מדוע לא כתוב: "ויתנו לי תרומה"? השאלה היא גם על משמעות "לי". רש"י מסביר:

"לי – לשמי" ובזה רש"י מסביר, מדוע כותבת התורה, "ויקחו לי תרומה" –

כאשר אדם נותן תרומה שלמה "לה", בלי שום רצון או ציפיה לתמורה, נתינתו הינה בגדר לקיחה. לכן כתוב: "ויקחו לי" התרומה ש"נותנים" למשכן מתוך אהבה, רצון וסיפוק, שמקבלים את התרומה, יהיה רק לשמה ואז בגדר של "ויקחו תרומה".

הסוד הזה של נתינה, שהוא לקיחה, הוא אולי ההסבר לשימוש התורה בעניין של קידושין. במילה "לקיחה": "כי יקח איש אשה" (דברים כ"ב י"ג) – הסוד של חיי נישואין הוא היכולת של כל – אחד מהם לתת. יכולת הנתינה הינו בסיס ההצלחה.

מהתורה ישנו רמז של נתינה – אך יחד עם זאת הלקיחה, נתינה לצד השני מתוך סיפוק שהשני מקבל, שהנותן אינו רואה עצמו כנותן, אז נחשבת הנתינה למעלה ומקדשת את חיי הנישואין בלקיחה.