פרשת כי תשא – נערות – גיל או תכונה

"ומשרתו יהושע בן נון נער, והוא חיה מאה ועשר שנים. וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, אם כן היה בן חמישים ושש שנה, ואיך קראו הכתוב נער? וככה דקדקו: "ומשרתו יהושע בן נון שירות נער" (אבן עזרא שמות הפרוש הארוך פרק ל"ג, י"א).

על הפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל"ג, י"א) מעיר אבן עזרא כי יהושע היה בן 56 בעת מתן תורה ונפטר בן מאה ועשר שנים, לאחר 14 שנות כיבוש וחילוק הארץ, ו-40 שנות נדודים במדבר.  לפיכך בעת מעמד מתן תורה היה יהושע בן 56 שנים. ואם כן הדבר, איך קוראת התורה ליהושע "נער"? היחשב אדם בן 56 לנער? ומוסיף האבן עזרא כי המילה "נער" מתייחסת לא לגילו של יהושע אלא לשירותו באוהלו של משה, שהיה עושה שירות של נערים למרות גילו. אך ישנם מפרשים וביניהם האונקלוס ויונתן בן עוזיאל המתרגמים את המילה נער כ"תינוק גדול" או "עלם", כיצד אם כן יובנו דבריהם על רקע העובדה כי יהושע ודאי עבר את גיל  ה- 50 ועדיין יחשב לתינוק-גדול או עלם?

את המילה "נער" פוגשים אנו גם בדברי שלמה בספר משלי (כ"ב,ו') "וחנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" על דרך הפשט מבינים שיש לתת לנער חינוך כזה שיחקק בו עד זקנותו וסוף חייו.

אולם לדברי חכמי המוסר זצ"ל  יש לתת חינוך לנער שלמרות שנותיו לא יפסיק להתחנך, אלא ימשיך להתחנך במובן של תיקון עולמו ושיפור בעשיית מצוות וכו'. כלומר התכונה היפה של רצון ללמוד, "תכונת הנערות", תישאר באדם גם אם יזקין, וצריכה ללוותו עד סוף ימיו, ולא רק החינוך עצמו.

הנביא הושע (י"א, א') אומר: "כי נער ישראל ואהבהו", מכנה את עם ישראל שהיה כבר עם בן 1000 שנים-  "נער", הייתכן?!

אנו צריכים להבין כי המילה "נער" אינה מתארת מצב ביולוגי נתון, כלומר גילאים בין 14-18 או לגיל הנערות, או למה שאנו מכנים גיל ה"טיפש עשרה". אלא הכוונה לסוד הנעורים, ומה מסתתר מאחורי שם זה.

מכאן מבינים את גדלותו של יהושע בן נון. יהושע מתגלה כתלמיד האידיאלי, אינו מצטרף אל ההמונים, אלא נשאר צמוד לאוהל. (ודאי, קשה למצוא היום נער שיעזוב את חברו,וישאר צמוד לביתו). יהושע ממשיך ללמוד, משתוקק לראות את מורו ורבו- גדול הנביאים חוזר מהר סיני. רצון עז כזה ניתן למצוא רק אצל "נער".

תינוק מבין כי יש גדולים ממנו, מבוגר מבין את המצב ומגיע לפשרות, אך לנער אין את הפחד מגדולים, ואין לו את הדאגה, כי כולו מושקע בהשגת המטרה. תכונה אידיאלית זו נמצאה אצל יהושע בן נון  גם בהיותו בן 50. הוא הרגיש עצמו חסר, ותאב ללמוד עוד ועוד. להתחנך זה לא פרק בחיים, שאם אדם עבר אותו אזי נסתם הגולל, חינוך מתחיל בלידתו של האדם ועד יום מותו. אין אדם יכול לאמר התחנכתי מספיק "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב' ד'),. האדם יכול להשתנות, כל עמידה במקום הרי היא כנסיגה.

נוהגים אנו לכבד אנשים בתארים של כבוד, דוקטור, פרופסור וכו' אך לנו היהודים התואר הנשגב ביותר הוא "תלמיד – חכם", מכאן אנו למדים כי חייב אדם לראות עצמו כל ימיו תלמיד מחכים. לא רק ילד בגיל העשרה לומד ע"מ להחכים, גם כשעובר גיל זה אין הוא יכול לטעון למדתי מספיק, אלא ההפך הוא הנכון "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות ב' ט"ז).

אם כך נוכל להבין את דברי חז"ל בתנא דבי אליהו (פרשה כ"ג): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב", כיצד יכול אדם להגיע לדרגת אבות האומה, והרי אנו יודעים כי "אם הם הראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (שבת קי"ב ע"ב),ואיך ידרשו מאתנו להשתוות אליהם, "אין יכול לעמוד בה". אלא חייב אדם להדמות בשאיפותיו לאבות האומה, שיהיו רצונותיו כאבות האומה, בדרך זו יוכל האדם להתקדם במעלות התורה והמצוות, כי אצל אבות האומה, לפני מעמד הר – סיני, מתגלה הרצון הכביר – זה שאנו צריכים לשאוף אליו.