פרשת מטות - הסתדרתי לבד
כמעט חצי שעה שהוא כבר מסתובב בתל אביב, מחפש חנייה. הוא בדרך לפגישה חשובה מאוד, וכבר עוד מעט באיחור, אבל מקום חנייה- אין .
מתוך ייאוש הוא פנה בתחינה כלפי מעלה ואמר: "אלוקים, אני יודע שהייתי לא בסדר, אבל.. אם תמצא לי חנייה אני מבטיח לאכול כשר, לשמור שבת, להניח תפילין וכל שאר המצוות, רק תמצא לי חניה!"
לא עובר רגע, והוא ראה רכב יוצא ממקום חנייה ברחוב של מקום הפגישה.
הבחור פונה השמימה ואומר: " אלוקים בעצם לא משנה, הסתדרתי לבד .."
הפסיכולוגיה מאחורי הסיפור היא אמתית.
מראש, הטבע האנושי הוא להימנע מלהצטרך לאחר, לא להיות חייב לאף אחד. אבל כורח המציאות הוא, שמדי פעם אנו זקוקים לאנשים סביבנו, וממילא גם אנו מחויבים לעזור להם בעתיד.
הדוגמא המובהקת לדבר קיימת אצל המנהיגים, הפוליטיקאים. ההבטחות שלהם ב"ערב הבחירות" הוא דבר אחד, אבל אחריהן? ראש ממשלת ישראל בעבר צוטט באמרו:" הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים הבטחות" .
פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר צווה ה'", ומה צווה? את החובה לשמור ולהקפיד על הנדרים היוצאים מפינו. אם כן, מה טעם מצאה התורה לכתוב דווקא כאן, שדברי משה נאמרו אל "ראשי המטות"?
בעל ה"חת"ם סופר ( "רבי משה סופר) בספרו על התורה הסביר זאת בכך, ש"ראשי המטות"- המנהיגים- מרבים להבטיח הבטחות להמוני העם. חלקם אפילו מוכנים להישבע או לחתום על כך שיקיימו דבריהם, אך בסופו של דבר, לא רק שאינם מקיימים את שהבטיחו, אלא פעמים הרבה אף פועלים בניגוד מוחלט להתחייבויותיהם.
לכן מדגישה ומקדישה כאן התורה את דברה אל המנהיגים, "ראשי המטות" :"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אל יחלל המנהיג את דברו לעמו!
אבל לא רק לקיים מה שהבטחנו אנו חייבים, מוסיף המגיד רבי צבי הירש מוואדיסלב (אביו של ר' שמחה בונים מפשיסחא) הוא שואל: מה עניין הכפילות: "לא יחל דברו- ככל היוצא מפיו יעשה", לכאורה זה היינו הך?
מחדש המגיד, שהדגש הוא דווקא על אופן קיום הנדר. "ככל היוצא מפיו יעשה"- באותו חשק ובאותה ההתלהבות שהייתה מנת חלקך בעת שקיבלת את הנדר- כך קיימו!
אמת- הצו הודגש לראשי המטות, אבל נוגע גם "לבני ישראל", לכולנו. כולנו מנהיגים על עצמינו ועל משפחתינו. נסיבות החיים מביאות אותנו להתחייב כלפי הזולת. שומה עלינו לקיים את ההתחייבויות שלנו אחת לאחת, ובאותה התלהבות של שעת ההבטחה. בעז"ה.
שחמט דיגיטל