פרשת משפטים – הכרת הטוב

"ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כ"ב ל')

בפסוק אחד מוזכרים שלושה תארים, לכאורה מנוגדים: "קודש", "טרפה", ו"כלב" …". כיצד מתיישב העניין שאנשי קודש הם לכאורה אלו הדואגים לאספקת טרפות לכלב?

רש"י בשם המכילתא: ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", אמר הקב"ה: "תנו לו שכרו".

ובעלי התוספות ב"דעת הזקנים" מפרשים: "מאחר שהכלב מסר נפשו על הטריפה כשבא הזאב לטורפה, לא תהיה כפוי טובה כנגדו שכשיהיה לך טריפה, שתשליכהו אליו בשכר ששמר עליה עד עתה שלא נטרפה, וגם ממשיך לשמור על האחרות, כי כן דרך העולם להעמיד כלבים לשמור הצאן מן הזאבים".

ההבדל בין הפרשנים בפרושם לציווי "לכלב תשליכון אותו" הוא, האם זו חובה או רשות? רש"י רואה זאת כחובה, ואילו בעלי התוספות רואים זאת כרשות. על אף המחלוקת כולם מסכימים כי יש להכיר בעושה הטובות, באותו כלב שאינו מבין כי ביצע מעשה טוב, אלא ביצע את המוטל עליו, ובכל זאת מצווים אנו לדאוג לאותו כלב על מעשהו.

ומזה אנו לומדים קל וחומר – ומה על מעשה אחד ויחיד של בעל חיים אנו חייבים להכיר לו טובה, הרי על מעשי – ניסים בכל רגע ובכל שעה וודאי חייבים אנו להכיר תודה לה'.