פרשת משפטים – חבר הוא מי שעוזר ואוהב!

ליום הזיכרון של ר' ישראל סלנטר מייסד  תנועת המוסר(כ"ה שבט)

חמור שנאך הזדמנות לתיקון המידות

 חבר הוא מי שעוזר ואוהב!

 כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב עמו עזוב תעזוב עמו

(פרשת משפטים, חומש שמות)

ברכבת הנוסעת מקובנא לוילנא ישב רבי ישראל סלנטר. לבדו היה, בלי מלווים, ולבושו כלבוש אדם פשוט. לצדו ישב יהודי צעיר, ניכר עליו שזה עתה סיים להיות סמוך אל שולחן חותנו וכעת מבקש הוא פרנסה לעצמו.

ישב רבי ישראל ועישן סיגריה, שכן היה זה קרון המיועד למעשנים. והנה פנה אליו שכנו בקול חמור: "הפסק לעשן!", צעק. "אינני סובל את ריח הסיגריות!"

יכול רבי ישראל לומר לו כי זהו קרון המעשנים, אך לא כך עשה, הוא ביקש סליחה וכיבה את הסיגריה. הרכבת המשיכה במסעה, והנה שוב נשמע קולו הזועם של הצעיר: "סגור את החלון!" ציווה על רבי ישראל, "מהקור החודר פנימה אפשר להצטנן!"

"סלח נא לי", הצטדק רבי ישראל, "אך לא אני פתחתי את החלון", ומיד ניגש וסגר את החלון.

דבר בואו של רבי ישראל סלנטר נודע ליהודי וילנא, והם התקהלו בבית הנתיבות, לקדם את פני רבם ומאורם. כבר מרחוק הבחינו יושבי הרכבת בהתקהלות, וכשירד אותו צעיר מן הרכבת ניגש לברר מה פשר ההתקהלות. "אינך יודע כי רבי ישראל סלנטר הגיע ברכבת זו לעירנו?", השיבו לו אנשים מן הקהל.

הבין האיש כי רבי ישראל היה שכנו לנסיעה ועיניו חשכו. כל אותו הלילה לא יכול לעצום עין. "איך העזתי להתגרות בקדוש ישראל? איך העזתי להשפילו?" יסרוהו כליותיו.

בליבו החליט. ברגע שיאיר היום, יקום וילך לאכסנייתו של רבי ישראל לבקש את סליחתו. ואכן, כך עשה.

נבוך ומבויש נכנס אותו צעיר לחדרו של רבי ישראל. אך שם נכונה לו הפתעה. "מה שלומך?", פנה אליו רבי ישראל בחביבות, "ההספקת לנוח מן הדרך?".

לקבלת פנים כה לבבית לא ציפה האיש. הוא נדהם ופרץ בבכי גדול. בתוך בכיו מלמל מלות סליחה ומחילה.

"אל תצטער, ידידי", עודדו רבי ישראל. "אין בלבי עליך מאומה".

קם האיש ללכת, ורבי ישראל שאלו: "אמור נא לי, מה הביאך לווילנא?".

סיפר הצעיר כי למד להיות שוחט, ועתה בא לווילנא לקבל 'סמיכה'.

שמח רבי ישראל: "אוכל לעזור לך בכך. חתני הנו מראשי הרבנים כאן, והוא יעזור".

עד מהרה הובא הצעיר לחדרו של החתן, והלה גלגל עמו שיחה בהלכות שחיטה. במהלך השיחה עמד הרב על טיבו של האיש: הלה לא מצא ידיו ורגליו בהלכות!

בקול רך ונעים פנה רבי ישראל סלנטר אל הצעיר הנבוך ואמר לו: "כנראה, עייף אתה מן הדרך. תנוח מעט, ותשוב להבחן בעוד ימים מספר".

האיש יצא, אך כעבור ימים מספר לא שב.

כשנוכח רבי ישראל, שהאיש אינו מתכון לשוב, פנה בעצמו אל אכסנייתו. "מדוע לא שבת להבחן?", שאל את הצעיר, וזה השיב: "מודה אני לרבנו על שפקח את עיני והעמידני במקומי הנכון. מתכוון אני לשוב מיד לביתי".

רבי ישראל לא ויתר. "עליך לחזור וללמוד היטב הלכות שחיטה", המריצו, "ואז תקבל ’סמיכה’".

בכך לא אמר די: חיפש רבי ישראל ומצא שוחט מובהק שהורה לאיש את הלכות שחיטה כראוי. אף התחנן רבי ישראל לפני ריבון העולמים שיפתח את לב האיש לקלוט את דברי ההלכות.

לא ארכו הימים ופירות עמלו של רבי ישראל נראו לעין. הצעיר למד במרץ ובשקידה ונעשה לשוחט מומחה. הוא הוסמך לתפקידו על ידי כמה רבנים, ורבי ישראל לא נח ולא שקט עד אשר מצאו לו, לאותו אברך, משרה בקהילה נכבדה.

לימים שאלו את רבי ישראל: "מדוע השתדל רבנו כל כך בעבור אותו צעיר?"

והשיב רבי ישראל: "כשהלה בא וביקש את סליחתי, אמרתי לו שמוחל אני בלב שלם ואין בליבי כל טינה עליו. ואמנם, אמרתי את הדברים הללו בלב שלם. אך מכיוון שבשר ודם אני, חששתי שלמרות כל זאת תתגנב ללבי שנאה כלשהי כלפיו, ועל כן חיפשתי כיצד לעזור לו ולגמול עמו טובות והכל במטרה להוציא מליבי אפילו שמץ של טינה כלפיו".

"כל אחד יכול לומר את המילים 'אני סולח לך'", אמר הרב לאותו צעיר. "אבל הדרך היחידה שאני חש שהדבר אפשרי עבורי באמת לסלוח לך הוא להגיע לאהוב אותך, והדרך היחידה להגיע לאהוב בן אדם היא לעזור לו. המפתח להיות חבר של מישהו הוא לא לקחת ממנו אלא לתת לו. רציתי לסלוח לך והסליחה צריכה להיות לא רק מס שפתיים אלה בכנות. על מנת להיות מסוגל לסלוח לך בלב שלם באמת הייתי צריך לעזור לך. זו לא הייתה הזדמנות הפז שלך. זו הייתה הזדמנות הפז שלי".

זו בדיוק הסיבה שהתורה מצווה לעזור לחמור שונאיך אדם עשוי לחשוב לעצמו "זה לא היה יכול לקרות למישהו טוב יותר", "מגיע לו".  הנטייה הטבעית של אדם היא "וחדלת מעזוב לו" – "אני לא רוצה לעזור לאיש הזה".

לכן התורה מצווה : "תעזור לו". הדרך היחידה להתגבר על המצב של שנאה היא, למעשה, לעזור לו. בעבר היה סטיקר : "אהב את אויביכם – זה משגע אותם". זה לא רעיון המוסר. רעיון המוסר הוא "תאהב את האויבים שלך ,והם לא יהיו האויבים שלך יותר!"

זהו כל העניין של תנועת המוסר – ללמד אנשים כיצד להתגבר על הנטיות טבעיות שלהם ולחיות על פי אמות המידה של "אדם נברא בצלמו של האלוקים".