פרשת נח: מי שמתאמץ צדיק יותר

מי שמתאמץ צדיק יותר

גדול יותר הוא מה שאדם מרוויח בעמלו שלו יותר מאשר מה שעובר אליו בירושה.

פרשת נח פותחת בתיאור נח: "נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו.." (ו, ט). לתיאור "צדיק תמים" בפסוק הוספה המילה "לדורותיו". למילה זו נראה יש השלכות רבות על הבנת גודל צדיקותו האמיתית.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין קח ע"א) מופיעה מחלוקת בין התנאים האם לשפוט את נח לשבח או לגנאי בשל מילה זו. ר' יוחנן דן אותו לגנאי, שהיה צדיק "בדורותיו ולא בדורות אחרים" ואילו ריש לקיש דן אותו לשבח "צדיק בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים". בעקבותיהם מפרש רש"י את הפסוק: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

התבוננות מעמיקה בעניין זה מעניק לנו ה"שם משמואל" (5674, עמ' 57), התוהה כיצד ניתן לשפוט את נח לגנאי כאשר התורה אומרת בפירוש כי נח "צדיק תמים"? כינוי זה, הוא אף מציין, לא ניתן לאברהם על ידי אלוקים לפני שעשה ברית מילה. רק כאשר ציווה אותו האלוקים לעשות את הברית, אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). מכך נראה שנח היה מושלם מטבעו, ללא צורך בעשיית דבר נוסף, בעוד אברהם היה צריך להגיע לשלמות באמצעות ברית המילה. נקודה זו, אומר ה"שם משמואל", היא בעצם המסר אותו מבקשים להעביר חז"ל. נח היה מושלם מכיוון שנולד והוא מושלם רוחנית. לפי אבות דרבי נתן (פרק ב'), הוא היה אף מושלם פיזית בלידתו, ונולד נימול. נח לא היה צריך לעשות דבר על מנת להשיג יראת שמים או גדולה. דבר זה היה טבוע בו ומובנה בו מרגע לידתו, ומעולם לא השתנה. אך, שואל המדרש, האם דבר זה מהווה גדולה אמיתית, או שמא גדולת האדם היא בכך שהוא עמל ומגיע לכך בעצמו? בניגוד לנח, היה מוצאו של אברהם אצל עובדי אלילים, והוא הגיע לדבקות בבורא ולאדיקות במצוותיו רק לאחר מאמצים כבירים וחיפוש. לפי חז"ל, זו היא גדולה אמיתית. האדם הצריך להתגבר על מכשולים הנמצאים בדרכו ועל ידי כך מגיע לגדולה, הוא הראוי לשבח.

רעיון זה אנו מוצאים במקומות נוספים בדברי חז"ל. במסכת תענית (כה, ע"ב) מסופר כיצד נענו תפילותיו של רבי עקיבא לגשמים בעת בצורת, בעוד תפילותיו של רבי אלעזר בן הורקנוס לא נענו. הגמרא מתארת את פעולותיהם לשבירת הבצורת:  "שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו".

רבינו חננאל מסביר את דברי בת הקול בכך שרבי עקיבא היה אדם סלחני ורחום, ובשל כך נענה בבקשתו רחמים. רבי יהונתן אייבשיץ לעומת זאת, מצביע על כך שרבי עקיבא היה אדם שהתגבר על טבעו וכבש את נטיותיו. הוא היה בור ועם הארץ, ולפי המסורת, גם היה מצאצאי גרים. ובכל זאת, הפך לתנא גדול. כך למעשה "העביר על מידותיו".

רעיון זה הוא הבסיס לפירושו של ה"תפארת ישראל" (פ"ד אות ע"ז) על דברי המשנה בקידושין "טוב שברופאים לגיהנום" (ד, יד). לדבריו, גדולתו של משה לא הייתה בכך שנולד גדול, אלא בכך שהתגבר על נטייתו לגבהות. המסר כאן ברור. את גדולתו הרוויח משה, ולא ירש.

חז"ל מבקשים להעביר לנו את המסר כי גדול יותר הוא מה שאדם הרוויח בעמלו, יותר מתכונותיו החיוביות המולדות. כשאדם צריך לעמול על מנת להתגבר על היצר או על תכונה שלילית הקיימת בו, גדולתו היא רבה יותר ממי שדבר זה בא אליו באופן טבעי. לפיכך אל לנו לצר על חוסר השלמות עמה נולדנו, על החסרונות או תכונות שאינן חיוביות שאנו מוצאים בעצמינו. אלא, עלינו לשמוח בכך שניתנה לנו ההזדמנות לעמול על מנת לתקן, להתאמץ בשאיפתנו להגיע לשלמות. מתוך עמל זה נוכל לזכות לגדולה רבה אף יותר.