עקביות שיש בה רעננות
"את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (כח,ד) – כך מדי יום ביומו לאורך כל השנה. גם כי יבוא חג ומועד וקרבנותיו, "על עולת התמיד ייעשה". משום כך נקרא קרבן זה קרבן תמיד. יפה היא העקביות – "אחת שאלתי מאת ה': שבתי בבית ה' כל ימי חיי" – מוכיחה היא דבקות במטרה, משרישה היא את הנעשה בתוך תוכו של כל אדם. ממה שמתבצע בכל יום תמיד, אי אפשר להתעלם.
אבל אליה היא וקוץ בה: מה שנעשה כל יום הופך להיות דבר שבשיגרה. ההתלהבות פוחתת; השמחה שיש בפגישה עם דבר חדש נפגמת; והפעולה של האדם הופכת להיות אוטומטית, ללא מחשבה וללא כוונה.
התורה מתמודדת עם תחושות אלו, ומצווה אותנו: "עולת תמיד העשוייה בהר סיני" (ו). בין אם "מעשיה [של עולת התמיד] נאמרו בהר סיני והיא עצמה לא קרבה", ובין אם "קרבה ושוב לא פסקה" (חגיגה ו,ב) – לשם מה הוזכר כאן הר סיני?
צאו וראו את ההתלהבות שבה מניח ילד תפילין לראשונה בחייו סמוך להיכנסו למצוות! איזו שמחה! איזו עליזות! קנאה אוחזת בנו בהסתכלנו בו, בעוד אנחנו עושים מצוה זו "מצות אנשים מלומדה". ראו באיזו אוירה הועלו העולות והזבחים בהר-סיני, עד שבעת ההקרבה "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שמ' כד,י). כשמצווה התורה אותנו על ההתמד בהקרבת קרבן זה, חשה היא להזכירנו אותה התלהבות ראשונית – "עולת תמיד העשויה בהר סיני".
יש ערך בקביעות ובהתמדה, ויש חשיבות לתחושת ההתחדשות. רצה דוד המלך להנות משני עולמות אלו גם יחד, וביקש לא רק "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", אלא גם "ולבקר בהיכלו". לכאורה תרתי דסתרי! אם יושב, אינו מבקר; ואם מבקר, אינו יושב? אלא הוא שהזכרנו: ביקש דוד בכך שיזכה הן ל"עולת תמיד" והן ל"עשויה בהר סיני". הרי זה בבחינת "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב,כא) – והרי מצב האירושין הינו מצב ביניים חולף, ואחריו באות שנות נישואין ארוכות וקבועות? אלא שזהו שמבטיח הקב"ה לישראל: הברית עם ישראל לא רק שתימשך לעולם, אלא שתמיד יחושו בה את תחושת הפריחה, הרעננות וההתלהבות הראשונית של שעת כריתת הברית – "עולת תמיד העשויה בהר סיני".
שחמט דיגיטל