פרשת פנחס – מי נטל שכר כל הדור?

בפרשת השבוע, פרשת פנחס, בנות צלפחד באו אל משה רבנו בדין תורה. לפי התורה, הבן יורש מאביו ולא הבת. צלפחד נפטר בלי בנים והבנות טענו שהן לא צריכות להפסיד את הירושה של האבא. הן דרשו לרשת את נחלת אביהן, כיון שאין להן אחים שינחלו את נחלתו. הבנות טענו שלא יתכן שהן יישארו מחוץ לתמונת ההתנחלות. הן לא רוצות שנחלת אביהן תלך לאיבוד. התורה אומרת: "ויקרב משה את משפטן לפני ה", וכך משה למד מה' שטענתן צודקת וכאשר אין בנים הבנות יורשות ונצטווה על ידי הקב"ה לתת לבנות צלפחד את נחלת אביהן.

על כך המדרש מעיר: יש זמנים שאדם יכול ליטול שכר כל הדור, כלומר, השכר שהיה מיועד לכל בני הדור ההוא. נוח עמד נגד בני דורו וזכה ליטול שכר כולן. אברהם עמד בדור הפלגה וזכה ליטול שכר כולן. לוט באנשי סדום,זכה ליטול שכר כולן, והמדרש מסיים שגם בנות צלפחד זכו ליטול שכר כולן.

השאלה היא, איזו מין השוואה זאת? מה בנות צלפחד עשו שהמדרש מעלה אותן על נס שהן לקחו שכר כנגד כל אנשי דורן?

איך אפשר להשוות אותן לנוח שנאבק מאה ועשרים שנה כנגד אנשי דורו? ועוד יותר, איך אפשר להשוות אותן לאברהם עם כל הניסיונות שעבר. אפילו עם לוט ההשוואה נשמעת חלושה. לוט חי בקרב אנשי סדום ונאלץ לקיים מאבק מתמיד כדי לא לרדת לרמתם של אנשי עירו.

מה, איפוא, בנות צלפחד עשו שהן מושוות לגברדיה המכובדת הזאת? הן בסך הכל הלכו לבית משפט לענייני ירושות ולבקש שבית המשפט יאשר ירושה שלדעתן היא מגיעה להן. מה היה כל כך אצילי בבקשה שלהן?

אבל המדרש ער לתמונה הכוללת של עם הנוודים הזה, עם ישראל, והתמונה המתקבלת היא כזאת: מחד גיסא עומדים אנשים נרגנים וצועקים "נתנה ראש ונשובה מצרימה". בראש שלהם יש רק דגים, בצלים ואבטיחים. ואילו מאידך עומדות חמש בנות ותובעות נחלה בארץ ישראל. משה רבינו עמד מופתע והמום לנוכח התמונה החריגה שחמש הבנות הללו מציגות. התמונה הזאת לא מסתדרת לו עם הרקע הכללי. הדרישה שלהן לנחלה היה דבר שלא תאם כלל ועיקר את התמונה הכללית של העם העיקש הזה, המלא טענות ותואנות שונות, שלנוכח כל משבר הוא מעלה את החזרה למצרים כאופציה עתירת מימוש. דרישתן של בנות צלפחד חרג מהנושאים שעמדו על סדר יומו של משה רבינו לעת שכזאת.

בנות אלה היו החלטיות, נחושות בדעתן לזכות בנחלה בארץ ישראל. ניתן לדמיין אותן אומרות למשה רבינו, אותנו לא מעניינים הצעקנים שרוצים לרדת למצרים. אנחנו רוצות לעשות "עלייה". אנחנו רוצות להתנחל בארץ ישראל. אנחנו יודעות שעתידו של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל ולא מעניינות אותנו הצעקות של התבוסתנים, נכי הנפש והרוח.

המסר של המדרש כאן הוא, שלא ניתן לשפוט את הפעילויות ואת המעשים של בני אדם במצב של חלל ריק, אלא מתוך ובתוך ההקשר של זמן ההתרחשויות. בזמנים נורמלים אדם שהולך לבית משפט כדי לקבל אישור מבית המשפט על זכאותו לרשת את נחלת אביו, הדבר לא ייחשב למעשה גבורה או לדבר המצריך אומץ. אבל יש זמנים בהיסטוריה שהפעולה הכי פשוטה והכי טריוויאלית עשויה להיחשב מעשה גבורה עילאי, ובנות צלפחד מראות לנו את זה בדיוק.

הליכה נגד הזרם עשויה להיראות כאי שפיות ובנות צלפחד הציגו דוגמא של "אי שפיות" שכזאת. הן רוצות להיכנס לארץ ישראל כאשר מסביבן קיימת אוירה של "נתנה ראש ונשובה מצרימה".

באקלים הזה שהן חוות, של ביקורתיות כלפי ארץ ישראל וגעגועים ל"חיים הטובים" שהיה כביכול במצרים, עמדו בנות צלפחד כנגד הגאות הזאת. הן שחו נגד הזרם הגועש וצעדו בקצב הלב שלהן, וזה היה מעשה אמיץ.  

זהו מסר חשוב לכל אדם. לעתים, המעשה הפשוט והרגיל ביותר, כאשר הוא נתון בתוך מסגרת אטמוספרית מסוימת ובתנאי סביבה מסוימים, יכול להיחשב למעשה אצילי. ובתוך המסגרת הזאת המדרש ממקם את בנות צלפחד יחד עם אברהם אבינו.