פרשת תרומה – קושי יחסי

לצערנו, יש לא מעט מאחינו היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. וסיבה אמיתית לכך היא הקושי וההתמודדות שיש לכל אחד מאיתנו. בעת קיום המצוות, אנו צריכים להקדיש זמן לתפילה, לברכות, לחינוך, להידור מצווה ועוד.

אולם אנו מבינים כי אותו יהודי שאינו מקיים מצוות, סולד מקשיים ואתגרים. הוא מוכן לטפס על הר גבוה רק כדי לומר עשיתי זאת, ולראות בקשיים אלה חוויה, החייל יעדיף ללכת ליחידה נבחרת שבה הקשיים לא מעטים, ואין הוא רואה בזה קושי, שיש להימנע ממגע איתו, אלא נהפוך הוא, הנער שש לכך ועושה מאמצים על מנת להיות ביחידה נבחרת זו. אך בעניין "היהודי" כל דבר המעורר קושי או אתגר הופך לנטל, ואם הדבר ניתן לויתור, למה לא?

בפרשתנו ישנה התייחסות עקיפה לעניין הקושי, התורה מצווה בעניין הארון: "וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו …" (שמות כ"ה, י"א).

התורה היתה יכולה לבקש לבנות את הארון כולו זהב, אך בגלל העובדה שאנשים ישאוהו,והמשקל הכבד  ויתר ה' על כבודו, ובנה ארון כשהוא מצופה זהב.

מובא בדעת זקנים ובעלי התוספות:

 "ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מידי, ואע"ג דאמרינן נושאיו נושא, לפי שעה היה".

 מדבריהם אנו למדים כי הקב"ה לא ביקש דברים שאין עמו מסוגל להם, ולא ביקש דבר שיכביד.

מכאן אנו למדים גם על שאר המצוות שנתן לנו ה'. מצוות אלה ניתנו לנו כי ה' מבין שדרגת הקושי שלהם היא סבירה, והרוצה לעמוד בהם, יעמוד בהם ויקיימם. (ולכן במקרים מיוחדים פטרה את הקטנים ויוצאי הדופן). על כן נקודת מבטינו היא – שה' נתן לנו מצוות שנקיימם ונתעלם מהקושי. הקושי בעצם טמון בנו, הקושי הוא עניין נפשי הטמון באדם עצמו, ברצותו הקושי לא יהיה ניכר, וברצונו יהיה קשה יותר.

גם אנו בהציבנו אתגר בעיני בנינו, תלמידנו, חניכנו –חייבים אנו להקנות להם את ההרגשה שעל אף הקושי, הרי הם מסוגלים להתמודד עם האתגר, אחרת אין  לגזור על הציבור גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה וה' יעזור לנו בהתמודדות.