פרשת תרומה – תרומה של מה ולשם מה?

התרומות שהובאו ע"י בני ישראל לצורך בניית המשכן, ודאי היו ממבחר הדברים שהיו לכל אדם בביתו או באוהלו. כל אחד מבני ישראל ציפה וקיווה לתרום את חלקו בבית ה' בצורה הבולטת ביותר, עד כדי כך שהתורה מספרת לנו כי משה ביקש מן העם להפסיק את הבאת התרומות, כי כמות הזהב והכסף ושאר חומרים שהביאו – הספיקו די והותר לבניית המשכן.

בפסוק: "ועשו לי משכן" (שמות כ"ה, ח') ברש"י: "לי –ועשו לשמי", כלומר האדם התורם חייב לכוון שתרומתו תהיה לשם שמים.

נשאלת השאלה: מדוע חייבים היו התורמים לכוון את תרומתם לשם שמים, הרי ידוע לנו, "כי מתוך שלא לשמה בא לשמה" (נזיר כ"ג, ע"ב).

אלא שיש להתבונן ולהבין כי בבניית בית ה', במקום בו תרמו כל אחד מבני ישראל את חלקם, היתה חשיבות מרובה לכוונה, ולא רק על עצם התרומה וחשיבותה.

במשכן לא היה רמז למה שאנשים תרמו או מי תרם, אלא התבטאה כאן אחדותו ואהבתו של העם כלפי ה', ובאהבה הכוונה חשובה ביותר, אהבה שהיא כפייתית וצבועה אין סיכוי שתתקיים.

בנוסף לכך התורה מלמדת אותנו שיש הבדל בין מצווה לשמה ובין שלא לשמה, על שניהם נקבל שכר, אך על מצווה שיש עליה כוונה – הרי היא כריח ניחוח לפני ה'.

דבר דומה אנו רואים בענייני תפילה – יש תפילה בזמנה ויש תפילה שלא בזמנה, הגמרא בברכות אומרת: שיש הבדל בשכר בין שני סוגי תפילות אלה. חז"ל עמדו על כך כי אין שיעור לכוונה ולטוהר ליבו של האדם, וזוהי בעצם פעולה משפרת את הכוונה וטוהר הלב. כל מעשה טוב וכל תפילה משפרת את טוהר הלב.

בתוס' (מסכת חגיגה ט"ו) בשם הירושלמי מובא רעיון על "האחר" שיצא לתרבות רעה. הדבר היה במסיבה שערך אבויה מגדולי ירושלים. ביום ברית מילה של בנו אבויה קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם ולמדו תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר: כך גדולה כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה, אני מקדישו לתורה, ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים. כך לא נתקיימו בו (הבן היה אלישע שנודע שיצא לתרבות רעה כאחר).

הרעיון, שאדם העושה מעשה בלא כוונה יצא לתרבות רעה, צריך לגרום לנו כמחנכים – לשים ליבנו אל דרכנו בחינוך. אין זה חשוב באיזו שיטה אנו פועלים, עשירה באמצעים או לא, חשובה יותר או פחות- חשובה יותר מכל היא הכוונה. כוונה טובה – רק היא תביא להצלחה בחינוך.