בפרשת "אמור" אנו קוראים על קורבן תודה "כי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו"(ויקרא כ"ב ט). נשאלת השאלה מדוע התורה כותבת שיביא קורבן תודה מרצונו, הרי האדם מביא קורבן תודה מדוע לציין כיצד יביא אותו? האם לא די להביע תודה ולעשות מעשה של הודאה כמו הבאת קרבן?!
הכתב סופר מסביר מדוע דרישה זו (של לרצונכם) צריכה להיות כתובה בתורה, ואיזה אדם מביא קורבן תודה? ובאילו מצבים מביאים קרבן תודה?
אדם שעבר סכנות, מחלה, או דרך מסוכנת ביותר בהצלחה מחויב בקרבן תודה, אך הוא יכול לומר לעצמו: אני מביא קורבן תודה משום שניצלתי מסכנה אך מדוע הייתי צריך לחלות במחלה או לעבור תלאות? לא מדובשך ולא מעוקצך, לא הצלה ולא הכנסה לתוך סכנה. אדם אומר לעצמו הייתי מעדיף שלא לסבול בכלל מלסבול ולהינצל מהסבל, לכן ה' אומר לנו שיש להביא קורבן תודה מרצונכם, גם כשלא מבינים את מעשי הקב"ה אם הם נעשים לטובה או לא. שלא יהיו הרהורים על מה שה' עושה לך, ואם ניצלת, תודה על כך.
מספרים על תלמיד חכם שבא למגיד ממזריטש ושאלו: "כיצד אמרו רבותינו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והרי דבר זה קשה ביותר?"
ענהו המגיד הקדוש שאת התשובה יקבל אצל תלמידו רבי זושא מנפולי, המכונה ׳הרבי ר׳ זושא'. כאמור, רבי זושא סבל ייסורים ומכאובים, מכף רגלו ועד קדקדו וחי בעניות ודלות.
הלך התלמיד חכם לביתו של רבי זושא, הגיע לבית רעוע וראה את רבי זושא, אשר ישב על קופסה שבורה כשלגופו בגדים קרועים. סיפר לו שהגיע אליו בשליחות רבו המגיד ממזריטש כדי שיסביר לו את המאמר התמוה הנ"ל של חכמינו ז"ל. הביט בו רבי זושא בתימהון וענהו שכנראה טעה כשהגיע לביתו משום שהיה צריך ללכת לאדם שבאמת סובל סבל: "הרי על שאלה כזו צריך לענות אדם שלפחות סבל פעם אחת איזה דבר רע, ואני שמעולם לא סבלתי דבר רע, איני יודע להשיב".
הבין מיד אותו חכם את משמעות הדברים, ועשה קל וחומר מהצדיק אשר מדוכא בייסורים, וטוען שאינו יודע מהי רעה.
שאל את הרב
שחמט דיגיטל by