שו"ת 277השמדת אפרוחים הזכרים וצער בעלי חיים

צער בעלי חיים

ישנו איסור מן התורה לגרום צער לבעלי חיים, כפי שנאמר בספר שמות (פרק כג, פסוק ה):

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".

חז"ל למדו מפסוקים  בכמה מקומות שיש חיוב על האדם לדאוג לכך שבעלי החיים לא יסבלו.

אחת משבע מצוות בני נח היא לא לאכול אבר מן החי, דהיינו לא לאכול חלק מבעל חיים בעודו חי, אלא מותר לאוכלו רק לאחר המתתו, בטעם מצווה זו כתב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מח): "הוא היותו מקנה ומלמד אכזריות".

התורה מדגישה שמותר לאכול את בעלי החיים (בראשית ט, ג):

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה"

אך כאמור, אכילה זו חייבת להיות באופן שאינו אכזרי.

איסור זה, שאין להתאכזר לכלל בעלי החיים מובא בפוסקי הלכה רבים, לדוגמא רבי יחזקאל לנדא, רב בפראג, פוסק ומשיב; 1713 – 1793 בספרו נודע ביהודה, יצא חוצץ כנגד אנשים היוצאים למסעות ציד שונים, מכמה סיבות. אחת מהן היא העובדה שהדבר גורם לצער מיותר לבעלי החיים, כלשונו (שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, סימן י'):

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר: ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב, ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה? ומי שהוא איש הצריך לזה, ופרנסתו מצידה כזו, בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטים בהמות וחיות ועופות, וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם, ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו, ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו, הוא אכזריות. השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו, ולא יאבד זמנו בדברים כאלה". 

כלומר, מותר בהחלט להשתמש בבעלי החיים לצורכו של האדם, אך אין להתאכזר אליהם.

בחוקי מדינת ישראל קיימים שלושה חוקים עיקריים העוסקים בהגנה על בעלי חיים:

• חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) תשנ"ד 1994
• חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) תשנ"ד 1994  
• חוק להגנת חיית הבר (שמירה על חיות בר) תשט"ו 1955   

הפעולות הדרושות או האסורות לפי חוקים אלו, כלולות בתוך ההגדרה של היהדות של צער בעל חיים. אך דרישות אלו ביהדות לא נובעות מתוך הכרה בזכויות של בעל החיים, אלא מתוך חובות של האדם כלפי הבעל חיים,  וההגבלות  שניתנו לו על פי התורה, להיתר שיש לו להשתמש בבעל חיים לצורך האדם.

תורת ישראל מבדילה בין האדם והחיה, ומחייבת את האדם במצוות רבות שנועדו למנוע צער בעלי חיים. אבל אין זכויות או חובה שהיחס אל החיות יהיה דומה ליחס הנכון לבני אדם.

השחיטה הכשירה נעשית בדרך "כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם." (ספר החינוך מצווה תנא).

ובכל זאת יצאו האומות המתוקנות באירופה לאחרונה בחקיקה "מודרנית" לאיסור השחיטה הכשירה. בבסיסו של האיסור נמצאת הטענה כי היחס הנכון לבני האדם  (יחס אנושי, "הומאני" – humane) צריך להיות גם היחס אל החיות.

יש להדגיש כי תורת ישראל מבדילה בין האדם והחיה, אך מחייבת את האדם במצוות רבות שנועדו למנוע צער בעלי חיים. ההבדל הוא מהותי. כלומר, מותר בהחלט להשתמש בבעלי החיים לצורכו של האדם, אך אין להתאכזר אליהם.

לדוגמה, מכיוון שאופן אספקת המזון לכלל האוכלוסייה הוא על ידי ייצור בשר וביצים, אין כל מניעה לייצר אפרוחים ככל הדרוש לאספקת ביצים, גם אם ההשלכה לכך היא השמדת האפרוחים הזכרים, אלא שהשמדה זו חייבת להיות באופן שיבצע את ההמתה באופן המהיר ביותר, והמינימאלי ביותר, ולמנוע את סבלם של האפרוחים. על משרד החקלאות להשקיע משאבים מחקריים וכלכליים על מנת לחפש דרכים שיצמצמו סבל זה, כגון: זיהוי האפרוח בעודו בביצה, אם הוא זכר או נקבה, ולהשמיד את הביצים שבהם יש אפרוח זכר עוד לפני הבקיעה, וכן, להמשיך ולחפש שיטות שיצמצמו את סבל האפרוחים לאחר בקיעתם מהביצה. ובכל מקרה שמותר להשתמש בבעל חיים עלינו להקטין ככל האפשר את הסבל של בעל החיים.

כל זה כדי שהאדם לא יהיה אכזר. הבחינה של גדלות האדם היא לפי המדרש בהתייחסות לבעל החיים:

"ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, כשהיה משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך." (מדרש שמות רבה)