תזריע – אל תפתח פה לשטן

אַל תִּפְתַּח פֶּה לַשָּׂטָן = אַל תֹּאמַר תחזית  רָעָה – מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא תִּתְקַייֵּם

"זאת תורת היולדת, לזכר או לנקבה" (יב, ז)

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת…אֶל הַכֹּהֵן: …וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (ויקרא י"ב, ו' – ז')

"וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ…וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וטהרה" (ויקרא י"ב, ח')

המילים "זאת תורת היולדת" באות למעשה לסיים את הפרק הדן ביולדת. אך הנה אנו רואים כי הפסוק הבא מדבר עדיין על היולדת: מדוע התורה "פתחה" שוב את הנושא?

נשאלת השאלה: מדוע מובא משפט סיכום זה באמצע פרשת היולדת המיטהרת מטומאתה? ראוי היה לכתוב אחרי פסוק ח' שמפרט קורבנה של יולדת עניה, את פסוק המסכם: "זאת תורת היולדת" וגו'.

השיב על כך הצדיק רבי שלום מבעלז: מבחינת העניין היה ראוי לכתוב  "זאת תורת היולדת" וגו'. לאחר  פסוק ח', שבו מסתיימת פרשת הקורבנות של היולדת, אולם הורו לנו חז"ל: "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" (ברכות יט, עא) (כי האמירה של דבר שלילי עלולה חלילה לגרום להגשמתו.) משום כך נמנעה תורתנו הקדושה לכתוב "זאת תורת היולדת" על קורבן של עניה, שאין ידה משגת להביא "כבש עולה" (יב,ו). וכתבה זאת בקורבן של עשירה על יולדת שמביאה קרבן רגיל. בכך מצוי רמז לרצון הבורא, הואיל וד' רוצה להיטיב לעם ישראל, שלכולם תהיה פרנסה, וברווח, וכן שהיולדת תביא קורבנה מתוך עושר, ולא מתוך עוני. לכן התורה מתייחסת במילים "זאת תורת היולדת" לקרבן עשיר, ורק אח"כ "אם לא תמצא ידה…"

בגמרא למדו שלא לפתוח פה לשטן מדברי מנהיגי ישראל בתקופת ישעיהו הנביא. חז"ל מביאים את דברי ישעיהו הנביא, שהביא לפני ה' את דברי בני ישראל: "כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו." – כלומר שברוע מעללנו נתחייבנו כליה כבני סדום ועמורה. ומיד בפסוק שלאחריו נענה מהשמים: "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה".( ישעיה א, ט)
לדיבורו של האדם השפעות שפעמים רבות איננו יכולים לראות אותן, אבל הן קיימות. לכן כה חשוב להיִזהר בדיבור – לא לומר לשון הרע וגם לא לדבר דברים שאינם ראויים. חכמינו אמרו שכאשר עולה רעיון בעל  תוצאה שלילית, אין להוציאו מן המחשבה אל הדיבור, מאחר  "ולעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

אף נקבע בהלכה [שולחן ערוך יורה דעה, סימן שעו סעיף ב', בהגהת הרמ"א ומשם בחכמת אדם וקיצור שולחן ערוך]: "לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן".

 ההסיבה שנאסר על מי שיש לו הורים לומר קדיש יתום היא; משום אל תפתח פה לשטן. הגדיל לומר השל"ה [יד]: שיש להישמר לא לפתוח פה לשטן בכל צורה שהיא, כי אפילו אם מדבר שלא בכוונה, ממשיך הדבר על עצמו. בהביאו ראיה לדבריו על בלק האומר לבלעם "ארה לי את העם הזה" – כלומר קלל לי את העם. ופיו הכשילו, שלבסוף התקיים הדבר בו ובלעם אכן קילל אותו.

הוראה זו הובאה גם בספר חרדים [לרבי אלעזר אזכרי פרק מז מצוות מדברי קבלה ודברי סופרים סעיף כא ], כמצווה מדברי קבלה שלא לפתוח פה לשטן. ורבי יהודה החסיד [ספר חסידים סימן תעט] הביא שיזהר אדם מלומר לחברו או לבניו; פגר, או אתה תמיר את דתך, שכן כדבריו: " לא ייתכן כך לזרע ישראל שלא יתקיים בו, או בזרעו."

מקובל כי חלק מהתפתחותה של לשון סגי נהור(צורת שימוש בשפה שמתכוונת להפך ממה שנאמר) לשימוש בקרב יהודים, נבע מכך שהיא היוותה אלטרנטיבה "טובה" לספר על מחלה או גזירה רעה, מבלי לפתוח פה לשטן.