תעריך את מה שיש לך בידיים !
כשהתורה מספרת לנו על הלוחות שקיבל משה, עשרת הדיברות על לוחות אבן, היא מציינת שעשית הדברות נכתבו באצבע אלוקים, ולא נותנת פרטים נוספים. בהמשך הפרשה, לפני שמשה שובר את הלוחות, התורה מגלה לנו עוד פרט לגביהם – באורח נס, הלוחות היו ניתנים לקריאה משני צדדיהם, למרות שהאותיות נחקקו וחדרו לעומקה של האבן. התורה מתארת לנו את הלוחות בצורה סופרלטיבית – הלוחות היו מעשי ידיו של ה' וכתב היד שעליהם היה כתב ידו של ה' החרות בהם.
המקום ההגיוני יותר לתאר את הייחודיות הזו של הלוחות היה בזמן שהם ניתנו, ולא כאשר הם עומדים להישבר, אך התורה עושה את ההיפך בדיוק, מדוע?
אולי התורה מלמדת אותנו שיעור שנוגע לאו דווקא רק ללוחות, אלא שיעור לחיים. השיעור הוא שכאשר אנו מקבלים דבר מה לרשותנו, לתקופה ארוכה ביותר, כמעט נצחית, אנו נכשלים ולא מעריכים אותו כראוי.
רק כשאדם עומד לפני אובדן של משהו השייך לו, רק אז הוא נוכח לדעת עד כמה הדבר יקר ויפה. כשאנו אוהבים וקרובים לאנשים, שאנו בטוחים שיישארו אתנו לנצח, הטבע האנושי גורם לנו לקחת אותם כדבר המובן מאליו. כשאנו חשים שאנו עומדים לאבד מישהו, ויודעים שזמננו אתו מוגבל, או אז אנו מתחילים פתאום לגלות עד כמה אותו אדם יקר עבורנו, וכך כל רגע במחיצתו. היחס שלנו משתנה לגמרי.
יתכן שהפסוק מנסה להדגיש את המסר הזה. כשמשה ירד מן ההר עם הלוחות ועמד לשבור אותם, אז לפתע מתוארת הייחודיות הבלעדית של הלוחות הללו.
כך גם בחינוך ילדים, יש צורך במאמץ משמעותי כדי לגדל ילדים קטנים. הם יכולים לשאוב את האנרגיה מאיתנו ולהתיש אותנו פיזית, אולם כשאדם רואה את ילדיו גדלים, הוא יתבונן לאחור ויאמר – "השנים הנהדרות הללו עברו כל כך מהר…"
כך גם ביחסינו עם הורינו. נכון, יכולים להיות מתחים וויכוחים, החיים מלאי ניסיונות, הן להורים והן לילדים, אולם רבים נכשלים ולא מכירים את הברכה שיש לנו כאשר אנחנו עדיין יכולים לפנות להורה שלנו.
אחד המבחנים הגדולים בחיים הוא להעריך את המצב כאשר אנו עדיין נמצאים בו. החיים הרבה יותר מהירים, כיוון שאנו מוצפים רגשית מהאירועים ומהמהמורות שבדרכנו ואין לנו את הזמן ושלוות הנפש להעריך את מה שנמצא בידינו.
זה השיעור שמלמדת אותנו התורה. אנו מבחינים שהלוחות הם מעשה פלאי של יד ה' רק כשאנו עומדים לאבד אותם.
שחמט דיגיטל