שבעה באוקטובר ופרשת בא: כשהמנהיגים ישנים – אומות נופלות

שבעה באוקטובר ופרשת בא: כשהמנהיגים ישנים – אומות נופלות
שבעה באוקטובר שבר באחת כל אשליותינו. בתוך שעות ספורות חצו מחבלים את הגבול, יישובים נפלו ביד אויב, משפחות נקרעו, ומדינת ישראל נתפסה בלתי מוכנה. עם ישראל התעורר אל מציאות שסירב להאמין שאפשרית.
והכאב גדול שבעתיים, משום שלא הייתה זו גזֵרה שנפלה ללא סימנים. היו התרעות, היו נתונים, היו קולות שהזהירו. אך ההנהגה האמינה שהאויב מורתע, שהשקט יציב, שהמערכות חזקות דיין. בכירים ביותר — ראשי המודיעין הצבאי, הרמטכ״ל, וקצינים בכירים נוספים — נאחזו בהנחות נוחות. סמכו על הערכותיהם, סמכו על הגנותם, סמכו על תפיסותיהם.
והלכו לישון.
בכל שבת אנו אומרים בפסוקי דזמרה : “לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (תהלים קל״ו:י׳). הלשון מדויקת. לא נאמר שהקב״ה היכה את בכורי מצרים בלבד, אלא שהיכה את מצרים בבכוריהם. מכת מצרים לא הייתה רק מכה חיצונית; היא הייתה התפוררות פנימית. מצרים הוכתה מתוך עצמה, בעיוורונה, בעקשנותה ובסירובה לראות את האמת.
חז״ל מתארים מה התרחש בליל מכת בכורות. משה מזהיר, וכל מה שאמר עד כה התקיים. בכורי מצרים נבהלים, רצים אל אבותיהם ומתחננים: הכול אמת, ואם לא ישלחו את ישראל – כולנו אובדים. ההורים מסרבים. “אפילו מצרים כולה מתה – אין אנו משלחין אותם” (שמות רבה י״ח, ב).
הבכורים פונים אל פרעה עצמו. הם מבקשים להציל את חייהם. פרעה מסרב לשמוע. ואז מתרחש הדבר הנורא: “הלכו אצל פרעה ולא שמע להם… ועמדו והרגו מהם הרבה.” מצרים משתיקה בכוח את מי שמנסה להציל אותה.
זהו פירושו העמוק של הפסוק: לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם. מצרים לא הושמדה רק בגזֵרה אלוקית. היא החריבה את עצמה. היא רמסה את קולות האזהרה, חנקה את המצפון והעדיפה את האשליה על פני האמת.
ופרעה?
פרעה הלך לישון.
אחרי תשע מכות.
אחרי שכל אזהרה התקיימה.
אחרי שארצו חרבה.
אחרי שמלכותו התפוררה.
התורה מעידה: “וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה” (שמות י״ב:ל׳). הוא קם – משמע שעד אז היה ישן. לא דרוך, לא מצפה, לא ירא. ישן, בוטח בכוחו ובאשליותיו, מאמין שהמציאות תיכנע לרצונו.
כך נופלות אומות.
לא מחולשה.
לא מחוסר חכמה.
לא מהיעדר עוצמה.
אלא מסירוב לראות.
וזו הסיבה שפרשת בא מדברת אל דורנו בעוצמה כה חדה. שבעה באוקטובר לא היה רק כישלון ביטחוני. הוא היה כישלון של ראייה. כישלון של דמיון מוסרי. כישלון להאמין שהאויב מתכוון למה שהוא אומר. כישלון להבין שרוע אינו נעלם משום שמתעלמים ממנו.
בטחנו בשקט.
בטחנו בהרתעה.
בטחנו בטכנולוגיה.
בטחנו בהנחות.
והלכנו לישון.
התורה מלמדת שעיוורון אינו תמים. הוא תוצאה של בחירה. הרמב״ם מבאר שפרעה הקשיח את לבו פעם אחר פעם עד שנשללה ממנו היכולת לראות אמת: “אפשר שיחטא אדם חטא גדול… עד שמונעין ממנו התשובה… לפיכך כתוב בתורה: ‘ואני אחזק את לב פרעה’” (הלכות תשובה ו:ג). לא עונש שרירותי יש כאן, אלא תהליך. מי שמתכחש למציאות שוב ושוב – מאבד בסוף את היכולת לחוש בה.
מצרים לא קרסה בלילה אחד. היא קרסה לאורך זמן, כאשר אמת נדחתה, אזהרות הושתקו, והכוח הפך לאלוהות.
הבכורים ראו את הסכנה. הם ניסו לעצור אותה. אך חברה הסוגדת לעוצמה אינה מסוגלת לשמוע קול מצפון. אומה המאמינה בעצמה כאל – אינה יכולה להשתחוות לאמת.
וכך מצרים השמידה את עתידה.
וסיפור ישראל הוא ההפך הגמור.
לישראל לא היה כוח.
לא צבא.
לא נשק.
לא תכנית.
אבל הייתה אמונה. “וַיַּאֲמֵן הָעָם” (שמות ד:ל״א). האמונה קדמה לגאולה. ההקשבה קדמה ליציאה. ישראל הלכו אחר ה׳ אל המדבר – ודווקא כך נגאלו.
מצרים האמינה באלילים ובעצמה.
עם ישראל האמין בהקב״ה.
מצרים בטחה בכוח ובאשליה.
ישראל בטחה באמת.
מצרים ישנה ונפלה.
ישראל ראתה, האמינה בה׳, ונגאלה.
זהו הלקח הנצחי של פרשת בא. אומות אינן נמדדות בכלי נשקן, אלא באומץ לראות מציאות. מנהיגים אינם נבחנים בתאריהם, אלא ביכולתם לשמוע אזהרה. עם שורד לא מתוך יוהרה, אלא מתוך אחריות, ערנות ואמונה.
שבעה באוקטובר כבר נכתב בדברי ימי ישראל. הוא ניצב לצד סיפור מצרים כאזהרה חקוקה באש. כאשר מנהיגים ישנים – הסכנה אינה ישנה. כאשר אשליות שולטות – האמת ממתינה, ולבסוף מכה.
התורה אינה שייכת לעבר. היא שייכת להווה.
מצרים ישנה ונפלה.
ישראל ראתה, האמינה בה׳, ונגאלה.
והתורה נותרת אמת נצחית.