תזריע מצורע תש"פ- ההסגר בפרשה ההסגר בקורונה ​

 בפרשיות השבוע מוזכר  לראשונה המושג של הסגר, למי שהיתה צרעת . כל זמן שישנו הנגע "בדד ישב", הוא צריך לשבת מבודד "מחוץ למחנה מושבו". אמנם הבידוד בשל הקורונה אינו אותו בידוד, אבל מתוך לימוד הפרשה ניתן להבין עד כמה חמור העונש של ההסגר והבידוד.

היום שואלים מה יהיה אחרי משבר הקורונה. ככל הנראה אחת מההשפעות הצפויות הן בעיות  נפשיות של אנשים כתוצאה מהבדידות. האם יכולים אנו להקיש מהתורה בעניין הטיפול בצרעת   להתמודדות שלנו בעידן הקורונה? התשובה היא: כן. בפרשת השבוע (תזריע) נכתב "וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה לֹא-הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת-עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא-פָשָׂה–טָמֵא הוּא" (י"ג, נ"ה).

הרב זלמן מרגליות הסביר את המשפט "לא הפך הנגע את עינו" לפי מה שהסבירו חז"ל שאם נטהר, מתהפך  ה"נגע "ל"ענג" והנה האותיות נ' וג' נשארות במקומן רק הע' נהפכת. במילה "נגע" הע' בסוף המילה, ובמילה "ענג" הע' בראש המילה. "וזה ראה הכהן… והנה לא הפך הנגע את עינו"- ר"ל: אות הע' שלו שלא נהפך מסיפא לרישא, שיהיה ענג, שהעין הוא בראש. ולכן הנגע לא פשה אז טמא הוא, כי הרפואה תלויה בזה. רק אדם שמהפך את האותיות כלומר משנה את זווית ראייתו לטובה, הנגע שלו נהפך לענג, והכהן יכול לטהר אותו.

במצב של הסגר אנחנו חייבים  לנסות להפוך נגע לענג, כמה חשובה העין – ההסתכלות על מה שקורה לנו. מספרים על חברת נעליים איטלקית ששלחה 2 אנשי מכירות לאפריקה. מוכר הנעליים הראשון התקשר אחרי שבוע לחברה ואמר להם: "תקשיבו, חבל על הזמן – כולם פה מסתובבים יחפים. אין טעם לנסות. אין פה למי למכור נעליים". מוכר הנעליים השני גם הוא התקשר אחרי שבוע, ואמר לנציגי החברה: "תקשיבו, תשלחו לי עוד קונטיינר. זה מדהים! כל היבשת פה מסתובבת יחפה. השוק עצום".

משל שיווק הנעליים הוא דוגמא לכיצד מציאות מסוימת יכולה להיות מוצגת בדרכים שונות; כיצד איום יכול להפוך להזדמנות, חולשה לחוזקה, ולעתים הכול תלוי ב"עין" – בזווית ההסתכלות.  מוכר נעליים השני עם העין שלו עזר לעצמו – במכירת נעליים, ועזר לאחרים  – לא ללכת יחפים.

גם בתקופת הבידוד והסגר אנחנו חייבים לשים עין על מה שטוב לנו, ועל איך אנו יכולים לעזור לאחרים; לא להסתכל רק על ה-״ד׳ אמות״ שלנו אלא להסתכל החוצה, לציבור הרחב.

את זה למדנו בפרשת שמיני, בין איסורי המאכל של החיות העופות והדגים. בפרשת שמיני מציינת התורה גם את החסידה. כתוב: ״וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף״.

וניתן לשאול: מדוע נאסר עלינו לאכול את החסידה?

רש"י עומד על שמה של החסידה ומסביר ששמה מגיע מן השורש "חסד", ומבאר את מקורו של השם שהגיע לה בזכות: "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות".

האדמו"ר מגור שואל: אם החסידה עושה "חסד" עם חברותיה, מדוע היא עוף טמא? מן הראוי היה לתת לה תואר של כבוד ולהכשיר אותה. ובפרט שאם משפיע האוכל על הניזון ממנו, הרי שיש כאן השפעה חיובית. אז מדוע נאסרה היא באכילה?

הוא מבאר מתוך דיוק בלשון רש"י, שהחסידה "עושה חסידות עם חברותיה". ה"חסד" שעושה החסידה הוא אך ורק עם "חברותיה". אך אם חלילה אחד העופות האחרים יקלע לבעיה – החסידה תתעלם ממנו לחלוטין. החסידה אינה מסוגלת להסתכל מחוץ לקנה, מחוץ ל״ד׳ אמות״ שלה.

לדעת האדמו"ר מגור, באה התורה ללמדנו שחסד אמיתי הוא לכל הנצרך לסיוע. לא רק למי שאנו מכירים ואוהבים. לא רק לבני המשפחה, לבני הקהילה ולשכנים. התורה מלמדת אותנו שחובה עלינו לעזור לכל מי שזקוק לעזרתנו. להסתכל מחוץ לקן. מחוץ ל״ד׳ אמות״ שלנו.

זה לא הזמן לדון אחרים.  כדאי לזכור סיפור על סניגורן של ישראל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב.

הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב פגש פעם איש צעיר וחסון, שאכל בעזות מצח ביום כיפור. אמר לו הרבי שאולי הוא לא מרגיש טוב. הבחור התעקש ואמר שהוא בריא לחלוטין. אולי הוא שכח שהיום יום כיפור, היום הקדוש בשנה? "מי לא יודע שהיום יום כיפור?" שאל הבחור. אולי מעולם לא לימדוהו שיהודים לא אוכלים ביום הזה? "כל ילד יודע שיום כיפור הוא יום של צום, רבי!" ענה לו הבחור. על כך הרים רבי לוי יצחק עיניו לשמים ואמר, "בורא העולם, ראה כמה נפלאים הם בני עמך! הנה יושב כאן יהודי, אוכל ביום כיפור ולמרות זאת מסרב לשקר!" לרבי מברדיצ'ב תמיד הייתה יכולת לראות אחרים בעין מבינה, רחמנית ונדיבה.

היום יותר מתמיד חייבים להשתמש בעין הטובה שלנו ביחס לעצמינו וביחס לאחרים, וכך להפוך נגע לענג,  ובע"ה,  נגיף יהיה נוטריקון לנס גדול יהיה פה .