בפרשת תולדות - כיבוד אב ריגשית
"וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בליבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כז,מא)
רבן שמעון בן גמליאל העיד על עצמו ש"לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשיו לאביו יותר ממני" (דברים רבה א, טו).במקום אחר הוא מסביר: "כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות" (בראשית רבה סב, טז).
השוואה זו שערך רבן שמעון בן גמליאל בינו לבין עשו, מותירה אותנו עם שתי שאלות. הראשונה, מדוע לא נהג רשב"י בדרך בה נהג עשיו עם אביו אם ידע והעריך התנהגות זו? והשנית, כיצד ניתן לומר שעשיו כיבד את אביו? שהרי היעז לומר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", רק אחכה לתום ימי האבל על אבי כדי להרוג את אחי. האם עשיית דבר שבוודאי יצער את אביו, גם אם זה לאחר מותו, נחשבת ככיבוד אב?
אולי ניתן להסביר את הדבר בהצגת כיבוד האב שקיים עשיו כמעין אינסטינקט, קשר רגשי טבעי, המקשר בין האב לבנו. ישנם אנשים אשר בטבעם רגשיים יותר, ואנשים שהדבר פחות טבעי להם. עשיו היה רגשי במיוחד בקשר שלו עם אביו, וכשפגש אותו, דחף פנימי הניע אותו לנהוג בכבוד ולעשות אף מעבר לדרישות הבסיסיות של כיבוד אב. לעומתו היה רבן שמעון בן גמליאל פחות רגשי. זה לא היה טבעו, הוא התקשה בלבטא רגש שאין בו וקיים את מצוות כבוד האב לפי דרישותיה והיכולת הריגשית שלו. הקשר הרגשי של עשיו לאביו מסביר כיצד יכול היה לתכנן את הריגת יעקב לאחר פטירת אביו. מאחר שהקשר הרגשי נותק עם מות אביו, לא היה כבול אליו יותר והיה מסוגל להוציא לפועל את מזימתו.
ישנן שתי מצוות המסדירות את חובותיו של ילד כלפי הוריו. באחת, האדם מצווה בכבוד הוריו (שמות כ, יב). בשנייה, האדם מצווה במורא הוריו, בפחד ויראת כבוד (ויקרא יט ג). מצוות כיבוד הורים כוללת בתוכה את הטיפול בצרכיהם הפיזיים של ההורים, ומצוות המורא כוללת דרישות להכרה בסמכותם. רבותינו מפרטים את הדברים: " איזהו מורא ואיזהו כבוד? וענו: מורא, לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו ולא סותר את דבריו. וכיבוד, מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך- מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" (בבלי, קידושין, לא ע"ב). הרמב"ם מפרט בעניין הכבוד שלאדם אסור גם להכריע את דבריו של האב ולקרוא בשמו של אביו, הן בחייו והן במותו. הרמב"ם אף מוסיף ומדגיש "וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו" (הלכות ממרים, ו ה-ז).
איך היה יכול עשיו לאיים להרוג את יעקוב בהפרה כל כך בוטה של צוואתו של יצחק? אולי ניתן להסביר זאת בכך שכיבוד אביו בחייו נבעה מתוך חולשה רגשית אינסטינקטיבית שהייתה בו כלפי אביו, שאולי הוא עצמו לא הבין לחלוטין. אחרי הכל, יצחק היה אדם מבוגר, עיוור, שאינו מסוגל לחלוטין לתפוס את העולם המשתנה סביבו, ואפילו טועה בזיהוי בניו. אך ברגע שמת יצחק, יכול היה עשיו להשיל מעצמו את המחויבות שחש כלפי אביו ושכח אותו כאילו לא היה קיים מעולם. כך עשיו קיים באדיקות את מצוות כיבוד ההורים המתקיימת בחייהם של ההורים, והתעלם ממצוות מורא ההורים, הנמשכת גם לאחר מותם. אף יתרה מזאת, מצווה זו של מורא מתחזקת לאחר מותם אף יותר, שכן בהיטשטש זיכרון המראה הפיזי וכשגדל מרחק הזמן מרגע המוות, כובד משקלה של מצווה זו מתעצם. לעומתה, מצוות הכבוד לרוב מסתיימת עם מות ההורים.
אנחנו חיים בדור בו לא פשוט לקיים את מצוות כיבוד ההורים, אך אף יותר מכך, את מצוות המורא. מצווה זו נשכחת ונזנחת לעתים, ובדור זה קשה לקיימה. קיים הלך רוח לפיו כולם שווים ואין לאדם אחד זכות לקבל יותר כבוד מאשר אחרים. תפיסה זו מביאה לפגיעה מהותית בערך מהותי וחשוב ביהדות ובמוסר הכללי. יראת הכבוד ומורא הם דבר של העבר, מיושן. האדם חש שהוא מתמצא בעולם המתקדם במהירות בעוד הוריו 'מיושנים' ואינם מבינים. זה מוביל לזלזול קל, לחוסר יכולת לחוש ולנהוג ביראת כבוד. עלינו לעצור את עצמינו מבעוד מועד מלהתקדם לכיוון זה! התורה מצווה אותנו בכיבוד ההורים, ואף אם איננו חשים זאת אינסטינקטיבית כפי שחש עשיו, עלינו לעשות זאת בשל הציווי והמחויבות המוסרית, כפי שעשה זאת רבן שמעון בן גמליאל. מצווה אלו הן כה חשובות עד שהתורה מזכה אותנו ביכולת לקיים אותם גם לאחר מות הורינו.