פרשת צו-שמחה אמיתית

"… ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה והיה ספור הנס לפי רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה תלמידי חכמים". ( הנצי"ב העמק דבר על ויקרא פרק ז', פסוק י"ג)

קרבן התודה הוא השיעור הגדול ביותר של דברי מאכל, שמוזכר בקרבנות, בשילוב עם הזמן הקצר ביותר כדי לאכול אותו. כמות האוכל הגדולה ביותר בשילוב זמן האכילה הקצר ביותר.

הנצי"ב מסביר שהרעיון מאחורי עניין קרבן התודה הוא לשתף מקסימום אנשים באכילה הזאת, לשתף רבים ככל האפשר בשמחת התודה.

אנחנו מבינים את עניין החשיבות לשתף אחרים בשמחה שלנו – אדם שיש לו תחושת הודיה ירצה להודיע לכולם, לחבק את כולם ולהכניס את כולם לסוד הנס שנעשה לו. זה סימן שבאמת יש לו הרגשה של הודיה.

קרבן התודה לא רק מלמד משהו על מי שקרה לו הנס אלא גם על מי שמשתתף בשמחה, מי שהוא האורח של בעל השמחה. לפעמים קשה לשמוח בשמחה של השני, אם זה מתוך קנאה, צרות עין וכדומה. קשה לנו, לפעמים, להתמודד עם העובדה שהשני קיבל משהו כל כך טוב. והנה, האדם מוזמן להשתתף באכילת קרבן התודה של השני. זה קרבן, זו מצווה אז הוא עושה את זה. המוזמן משתתף בשמחה של השני ובאותו זמן הוא מקיים מצווה והוא יודע שהוא צריך לאכול בכוונות הנכונות, בקדושה.

קרבן התודה לא רק מחייב את האדם שקרה לו הנס, להקריב, אלא מחייב אותו גם לשתף אחרים ברגש ההודיה. אחרים מושפעים להשתתף בשמחה שלו ואז יש לו ולכולם שמחה אמיתית.

רעיון זה של היחד שעושה את השמחה, רואים בעוד מקומות בתורה. למשל בקרבן פסח הקרבן נאכל בחבורה. זה כמעט בלתי אפשרי לעשות קרבן פסח לאדם לבדו, הוא חייב לשתף אחרים. אנו רואים שגם בקרבן שחוגג נס שנעשה לציבור, צריך להיות ביחד. עצם עריכת הסדר גם דורשת שתהיה אחדות עם אחרים – הרי יש מישהו ששואל את הקושיות, יש מישהו שעונה וכן על זאת הדרך.

גם בשמחת חתונה אנחנו רואים את אותו רעיון. אנחנו אומרים: "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים". שמחה אמיתית לא יכולה להיות בחדר הפרטי שלך, בד' אמות שלך אלא  שופעת החוצה, ב'חוצות העיר', 'בהרים'.

כמה עצוב הוא אדם שלא יכול לשתף את השמחה וההודיה שלו עם אחרים.

כאשר השמחה שלך ממלאת את לבך, עוברת על גדותיו, יוצאת החוצה ומושפעת לאחרים עד שהם גם מלאים בשמחה ומשתתפים בשמחתך –  זוהי השמחה האמיתית.