פרשת מקץ -לחם של אדישות​

פרשת מקץ.

בסיפור מכירת יוסף על ידי אחיו היו האחים שותפים לעבירות רבות, ביניהם חטיפה, ניסיון לרצח ומרמה של אביהם. אך מבין כל שעשו, איזה היה הפשע החמור ביותר? בפרשת מקץ, כאשר שמעון נאסר לנגד עיניהם של יתר אחיו, והם נדרשים להביא את אחיהם הקטון על מנת לשחררו, האחים עונים על שאלה זו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מב כא). ראינו את ייסוריו של אחינו כשהתחנן בפנינו שלא נעשה את שעשינו, אך לא שעינו להם. הקשחנו את ליבינו. הרמב"ן אומר על דברים אלה של האחים כי הם חשבו שהאדישות לתחנוניו של יוסף הייתה התנהגות אכזרית יותר אף מהמכירה עצמה!

יש קושי בפסוקים האלו, מכיוון שבתיאור המקורי של מכירת יוסף, התורה לא הזכירה כלל את תחנוניו לרחמים. עם זאת, התורה רומזת באמצעות הנגדה את התאכזרותם של האחים. בעוד יוסף הושלך לבור חשוך ואין לו אפילו מים להרוות את צימאונו, ישבו האחים בנחת ליהנות מלחמם (לז כד- כה). ניכורם המוחלט של האחים אל מול ניגוד בוטה מעיד על אטימות לב אכזרית אשר רק בשלב מאוחר יותר בחייהם מבינים האחים כי הייתה זו עבירתם הגדולה ביותר.

מוטיב זה של אכילת לחם כתצוגה של אדישות לסבלו של אחיהם, הוא מוטיב חוזר ונשנה למן זריקתו של יוסף לבור ועד לפגישתם של האחים עמו במצרים. בשל רעב כבד שהיה בארץ, האחים נאלצו לרדת למצרים אשר רק בה היה ניתן לרכוש לחם. ניתן לראות כאן מעין מידה כנגד מידה- האחים עתה היו חייבים לפנות אל יוסף עבור לחמם. יתר על כן, בסיומו של הסיפור, יוסף מעניק לאחיו בנדיבות רבה, לחם עבור כל בני משפחותיהם. לחמו של יוסף מסמל את הנדיבות והשיתוף. לחמם של האחים מסמל את הקשיחות ואדישות. אך גם מעבר לסיפור זה, המוטיב קיים לאורך התורה כולה. לעמון ומואב יש את לחם האדישות, אשר אותו סירבו לתת לבני ישראל (דברים כג ה). למלכי צדק מלך ירושלים שהוציא לחם ויין עבור אברהם, לחמו מסמל שיתוף ונתינה (בראשית יד יח). לאברהם המכניס אורחים יש פת לחם של נתינה (שם, יח ה). לחמו של יתרו המעניק פת לחם לרועה הצאן משה, מסמל את השיתוף (שמות ב כ). המן מאת האלוקים שנתן לבני ישראל במדבר, הוא לחם נתינה (שמות טז ד).

פעם בשנה, במהלך ליל הסדר, אנו מזמינים כל מי שנצרך לכך לבוא לאכול עמנו מלחם העוני: "כל דכפין ייתי ויאכל". איזו מן הזמנה היא זו, של שיתוף באכילת לחם עוני? אלא, שדווקא בשעה שאדם עני והלחם הוא כל מה שיש בידו, היכולת שלו לשתף זאת הופכת אותו לבן חורין. הוא אינו משועבד ללחם ולצורך שלו בו. פרימו לוי, יהודי איטלקי אשר שרד את מחנה הריכוז אושוויץ, כתב ספר הקרוי "הזהו אדם?" אשר בו הוא מתאר את עשרת הימים האחרונים במחנה, לאחר בריחת הגרמנים ולפני בואם של הרוסים. הגרמנים הותירו מאחוריהם רק את החולים ביותר, אלו שלא יכלו לצעוד עמם במצעד המוות. הם הותירו אותם למות במחנה הרוס, ללא אוכל וללא מים, ללא חשמל וללא חום. אמנם הגרמנים עזבו, אך מלחמת ההישרדות של האסירים לשעבר נמשכה. הם נאלצו להתארגן בכוחות עצמם על מנת לדאוג לצרכי אנשי המחנה. המחבר, יחד עם חולים נוספים, אזר אומץ ויצא לחיפוש שמיכות, פחם ותנורים על מנת לשרוד. בשעה זו היה המחנה עזוב ובשלבי התמוטטות מתקדמים. אך פרימו כותב שמותו האמיתי של המחנה בא לידי ביטוי במעשה אחד פשוט: אחד החולים הציע לשלושת האנשים שטרחו להביא לו את התנור על מנת שיתחמם, מנת לחם נוספת. "היה זה המעשה האנושי הראשון שנעשה בינינו. אני סבור שניתן לומר שבאותו רגע התחיל התהליך שהחזיר אותנו – ההפטלינג (אסירים)שנשארו בחיים – לחיק חברת בני האדם" (עמ' 173).

יש לחם של אדישות שאכלו אחי יוסף בשעה שזעק להם מן הבור. יש לחם של נדיבות ומחילה אותו נתן יוסף לאחיו בשעה שהיו הם רעבים. יש לחם של קשיחות, ולחם של נתינה. אנחנו איננו עבדים בגופינו כיום, ונפשנו חופשייה היא. על כן על אחת כמה וכמה שעלינו להשתדל לראות בצרתם של אחרים. נעניק להם לחם של נתינה, שאולי יתבטא באוזן קשבת, במעט זמן ואמפטיה, או בסיוע נוסף עד כמה שנוכל לתת. רק לא להתעלם.