לפרשת וארא – הפרעה וההפרעה שבתוכנו​

לפרשת וארא – הפרעה וההפרעה שבתוכנו

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". (שמות ו', ט')

בני ישראל לא שמעו למשה, שבא להוציא אותם מגלות מצרים, משתי סיבות: האחת היא קוצר הרוח והשנייה היא העבודה הקשה.

אנחנו מבינים מה זו עבודה קשה. מבחינה גופנית, אדם שהוא עייף לאחר יום עבודה ארוך, קשה לו לאסוף התלהבות לשום דבר. הוא רק רוצה לתת לגופו לנוח. על אחת כמה וכמה כאשר אדם עובד עבודה פיזית מאוד קשה ששוברת אותו מבחינה נפשית וגופנית. ברור שאין לו השראה וישוב הדעת לחשוב על דברים שברומו של עולם.

אבל מה פירוש קוצר רוח? נראה, לכאורה, שקוצר רוח הוא התוצאה של העבודה הקשה, אם כן, מה מוסיף לנו הכתוב? מה ההבדל בין קוצר רוח לבין עבודה קשה שהתורה מציינת את שניהם?

כדי להסביר זאת עלינו להבין את דרכי הפעולה של פרעה. "לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו…"  (שמות ה', ז'-ח').

כאשר משה בא אל פרעה, בדרישה לתת לבני ישראל ללכת למדבר לעבוד את האלוקים, פרעה לא הגדיל את כמות העבודה. הוא גם לא הגביר את קושי העבודה. ההבדל הוא רק שמעתה על בני ישראל להשיג את חומר הגלם לעבודתם בעצמם. העבודה נשארה אותה עבודה בדיוק אבל הם כל הזמן היו עסוקים בה. לא היה להם פנאי לשום דבר אחר חוץ מהעבודה ומה שקשור בה. הם היו מחויבים לעסוק כל הזמן בשימור המצב הקיים. לא היה להם רגע לחלום, לחשוב על משהו אחר, על הרצונות שלהם, על השאיפות שלהם, איך ניתן להיטיב את מצבם, תכניות לטווח ארוך.

זהו הקוצר רוח. קוצר רוח זו לא תוצאה של עבודה קשה אלא שהחלק הרוחני בחיי האדם הוא קטן.

יש שני דברים שמעיקים על האדם – האחד זו עבודה קשה והשני זה קוצר הרוח שלו. העבודה הקשה יכולה לקחת ממנו את כל כוחותיו אבל לפעמים גם בלי עבודה קשה מבחינה גופנית, אדם יכול לסבול מקוצר רוח, מאי יכולת להפנות תשומת לב ולהתרכז במשהו קצת אחר, משהו שלא שייך לעבודה.

אנשים היום מחפשים כל הזמן ריגושים ולא עוצרים כדי להירגע ולהתמקד בחשיבה על החיים. התקופה שלנו מעודדת קוצר רוח. לא לחינם בעשור האחרון פתאום למדנו שילדים סובלים מבעיות קשב וריכוז. מעניין שלפני כן לא שמענו על כך. אכן, לא רק ילדים אלא גם מבוגרים. בעידן של האי-פוד, סמסמים, בלאק ברי, טלפונים וכל המכשירים למיניהם, לא נותנים לנו להתרכז בדברים החשובים לנו באמת, לחלום ולחשוב על מה שבאמת משמעותי לנו. אנחנו נותנים לצעצועים האלקטרונים שסביבנו להפריע לנו עד שיש לנו תחושה ש'אין לנו זמן' לשאיפות, לחלומות, לתכניות-לטווח-ארוך של החיים, לרגשות שלנו, לרגשות של האחרים. זה הקוצר רוח שאנחנו סובלים ממנו. זהו הפרעה שבתוכנו.