לפרשת וארא – להאכיל את הצפרים

כאשר מישהו אומר לך תודה רבה אתה מרגיש טוב. לפעמים אתה אפילו מצפה לזה. הרי עשית מעשה טוב ומן הראוי שיגידו לך תודה. לפעמים אפילו בלי ששמת לב, עשית משהו שהיטיב עם השני וכאשר באה ההודיה שלו אתה באמת מרגיש חום וטוב. זה מעודד אותך לעשות עוד דברים טובים משום שמה שעשית לא נלקח כמובן מאליו.

בהרבה מקרים אנחנו עושים טובה לשני ואנחנו לא מקבלים שום תודה או איזו תגובה של הודיה. אם לומר את האמת, גם אנחנו לא תמיד טורחים להגיד תודה. למרות שאנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו מודים הרי שבאופן כללי, הנימוסים דורשים מאיתנו להודות למיטיב שלנו. גם כאשר אנחנו יודעים שהכוונה שלו הייתה להיטיב עמנו וגם כאשר אנחנו רוצים להראות לו שאנחנו מעריכים את מה שהוא עשה לנו. מבחינה חברתית עניין ההודיה מעודד אנשים לעשות עוד ועוד מעשים טובים.

הרבה פעמים כשאנחנו אומרים תודה אנחנו אפילו לא מרגישים את זה. זה עניין של נימוסים, בלי מחשבה יתרה. בשורש העניין, אמירת ההודיה צריכה להיות תוצאה של הכרת הטוב. עלינו להבין את  מה שנעשה עבורנו, להכיר במי שעשה לנו את הטובה, להעריך את הטוב שנעשה לנו ולהבין, שבמובן מסוים יש לנו חוב של כבוד כלפי המיטיב.

אנחנו יודעים שזה לא תמיד קורה. לפעמים להפך – דווקא בגלל שאנחנו מבינים שהשני מיטיב לנו, אנחנו לא אומרים תודה. אנחנו לא רוצים להיות בעמדה של הודיה משום שאנחנו לא רוצים להרגיש מחויבים לשני. אנחנו לא רוצים להרגיש שלא יכולנו בלעדיו. אנחנו אפילו לא רוצים לתת לשני את ההרגשה שלא יכולנו בלעדיו.

יש אמרה יהודית שאומרת 'אני לא יודע למה הוא שונא אותי כל-כך. אף פעם לא עשיתי לו טובה!'. אנחנו לא רוצים להיות חייבים לשני, לכן התגובה שלנו כלפי המעשה שלו היא התנכרות. יש לנו נטייה להתנהג דווקא ההפך, כדי להראות לו שכביכול, לא קיבלנו ממנו כלום.

יש סיפור על החתם סופר שעשה טובה גדולה לאיש אחד. אותו יהודי שאל את החתם סופר איך הוא יכול לשלם על החסד שעשה איתו. החתם סופר ענה שאם יבוא יום שתכעס עלי, בבקשה תזכור מה שעשיתי לך היום ואז במקום לזרוק עלי אבנים גדולות, בבקשה, תזרוק עלי רק אבנים קטנות.

לפעמים מי שעשה לנו טובה בעבר, מאכזב אותנו. אנחנו משתמשים באכזבה הזאת כדי להראות לו שלמעשה, אנחנו אף פעם לא היינו חייבים לו וזורקים עליו, כביכול, אבנים גדולות.

תורת ישראל מסתכלת על הנושא של הכרת הטוב במבט אחר לגמרי.

בפרשתנו אנחנו קוראים על הראשונות במכות מצרים. התורה מדגישה שבשלוש המכות הראשונות: דם, צפרדע וכינים, לא משה היה השליח להביא אותן אלא אהרון. המדרש מלמד שלמשה היה חוב של הכרת הטוב כלפי מי הנילוס שכן הם הגנו עליו כשהיה תינוק וכלפי החול שהגן עליו כשטמן את המצרי. גם למים וגם לחול אין רגשות ובכל זאת אסור היה למשה להכות אותם, משום שעניין הכרת הטוב לא קשור כלל במיטיב או בהרגשותיו.

התורה מלמדת אותנו שעניין הכרת הטוב לא קשור עם הזולת בכלל. את המידה הזו עלינו לקנות בעצמינו ללא קשר במעשים של השני. זה משהו פרטי בין האדם לבין עצמו.

דבר ראשון שאנחנו עושים כאשר אנו קמים בבוקר הוא להגיד "מודה אני". המילים הראשונות של היהודי בבוקר הן עניין של הודיה.

להודיה יש שתי משמעויות: האחת היא תודה והשנייה היא הודיה במשמעות של הודאה על האמת. מיד בתחילת היום, עוד לפני שעשינו משהו, לעצמינו או לזולת, עלינו להיכנס לאווירה של הודיה. להכיר, על כל צעד שלנו, שאף אחד לא חייב לנו כלום וששום דבר הוא לא מובן מאליו.

יש מנהג ישראל, בשבת פרשת בשלח, להאכיל את הצפרים. להודות לצפרים שעזרו למשה ובני ישראל במדבר. בתוך כך – ראוי ונכון שנאכיל צפרים כל הזמן בחיים שלנו, לפזר את התודה שלנו בנדיבות יתרה ולשמוח על כל הטוב שנעשה עמנו.