פרשת משפטים - הערמה

"וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (כ"א י"ד)

מציין בעל הטורים כי המלה "בערמה" מופיעה פעמיים בתנ"ך.  פעם בפרשתינו ופעם שניה בפרשת הגבעונים (יהושע ט' ד').

בזמן כיבוש הארץ ע"י יהושע כל המלכים אשר נמצאו באזור ישראל שמעו על אודות העם הזה אשר הגיע וכובש כל אשר בדרכו. לכן, הם החליטו להתאחד ולהקים צבא אחד נגד עם ישראל.

אחד העמים — הגבעונים — שמעו את אשר עשה יהושוע ליריחו ולעי, ולכן החליטו לא לקחת חלק באיחוד הזה. במקום להילחם, הם תכננו להערים על יהושוע ועל זקני העם.

מספר יושבי גבעון, בלבוש בלוי ועם ציוד ישן, עלו ליהושוע ולעם בגלגל.

הם טענו כי באו מארץ רחוקה, וכי זקני עמם שלחו אותם על מנת לכרות ברית עם ישראל:  יהושוע וזקני העם כרתו ברית שלום עם אותם אנשים — ברית שבה העם התחייב לא לפגוע באנשי הברית … לאחר שנתגלה השקר, העניש יהושוע את הגבעונים: עליהם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוקים (פסוקים כב, כג).

אצלנו תוצאות הערמה היא מות, "מעם מזבחי תקחנו למות", ואילו הגבעונים שגם הם השתמשו בעורמה, זכו והיו לחוטבי עצים ושואבי מים, והתקרבו למזבח.

במה זכו הגבעונים שנגשו בערמה לעם ישראל, להיות סמוכים לעם ישראל ולשרתו? האם באמת בקשו הגבעונים להתקרב לישראל? הלא עשו זאת מפחד שמא ייהרגו או יגורשו מן הארץ?

אלא למרות שבדרך כלל חשובה מאוד הראשית – והיא שקובעת את ההתייחסות לעניין, הרי ישנם מקרים בהם יש למעשים חשיבות מרובה. על אף העובדה שהגבעונים לא עשו זאת מאהבה אלא מפחד, הרי מעשיהם והקבלה שלהם הכריעה את הכף, וזכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים.

אך אותו רוצח שגם ראשיתו היתה רעה – ו"כי יזד", וגם מעשהו – "רצח" הרי שאדם מסוג זה, אין מקומו בקהל ישראל וחובה להורגו אף מן המזבח.

 

כתיבת תגובה