ויקהל פקודי – חשבונות

"א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם, למה? שלא יחשב בירושלים ויצר, לפי שנקראת משוש כל הארץ" (שמות רבה (וילנא) פרשה נב)

 מדוע לא היו משרדי חשבונות בירושלים? כיצד יכלו עולי רגל שבאו לירושלים לנהל את חשבונותיהם ללא יועצים מומחים?

 אולי הסיבה לכך הייתה שאנשים מקפידים מאוד ועושים חשבון על הכספים שהם מוציאים לצדקה ולמוסדות חינוך, אז הם יודעים בדיוק כמה נתנו ומתי נתנו, אבל כאשר מגיעים לכסף שמוציאים למטרות בילוי והנאה פרטיים, לגבי כספים אלו אנשים לא נוטים להקפיד ולנהל חשבונות.

ר' יוחנן אומר שאפילו אם צריכים לעמוד בתקציב ולהקפיד בהוצאות, ההקפדה צריכה להיות בנוגע לכל דבר ודבר, אך לא בנוגע לירושלים.

בעניינים של רוח, אם מעריכים אותם במונחים כספיים, הרי שהתוצאה לא תהיה חיובית.

 יהודי העולה לירושלים יכול להיות עצוב אילו היה בודק את כל ההוצאות הכרוכות בהגעתו מביתו, פרנסת משפחתו והשהייה בירושלים. אירוע זה, של ביקור בירושלים. הוא בגדר חוויה דתית, וחישוב כל אותם חשבונות יכול לגרום לביטול שמחת יום טוב שלו. לכן לא הייתה קופת חשבונות בתוך ירושלים.

בעניינים של ירושלים לא צריכים להקפיד בחשבונות.

 תכונה זו של הקפדה יתרה, של דין וחשבון כאשר המטרה היא חיובית, לעומת סיפור בו המטרה היא שלילית, אנו רואים במאמרו של ר' מאיר שפירא, רבה של העיר לובלין.

 ר' מאיר שפירא היה אומר: בני ישראל נתנו שפע של זהב לעשיית העגל, את כל תכשיטיהם מסרו, את הנזמים מאזני נשותיהם תלשו, הכל נתנו לעגל. בכל זאת, אין אנו מוצאים שמישהו יבקש דין וחשבון כיצד השתמשו בזהב הרב שהצטבר בשעת מעשה העגל.

 משה, לעומת זאת, מלא חרדה מן החשדות שיעלו נגדו מסביב למלאכת המשכן.

כי כך דרכם של אנשים – כאשר הם נותנים כסף למטרה שלילית, אין הם חרדים כל כך על כספם, מוכנים הם להאמין לכל בדיה, לכל תרמית.

אך הם נעשים רגישים מאוד דווקא כאשר מיועד הכסף למטרה חשובה.