ויקהל - "והנשאם הביאו את אבני השהם..."
אמר רבי נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו הנשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימים אותו. כיוון שהשלים ציבור את הכל, שנאמר והמלאכה הייתה דים – אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם, לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם "והנשאם" כתוב (ספרי).
בשעה שבאה מצווה לידו של אדם, והוא מחשב חשבונות ודוחה את קיום המצווה, גם כשעושה זאת מתוך נימוק מוצדק: משום שהוא רוצה לקיים את המצווה ביתר שלמות כשתהיה לו הזדמנות להשקיע יותר בקיומה. עצם דחיית קיום המצווה נובע מעצלות. זה מה שרבי נתן אמר: נכון שהנשיאים היו מוכנים להשלים כל מה שיחסר מהציבור, ומוכנים היו לתרום אפילו את כל המשכן במידה שנדבת הציבור הייתה מועטת, ויתכן מאוד שבזה הראו מידה של רוחב לב, למרות זאת נשיאי ישראל הראו מידת עצלות, שהתורה רומזת לה, כאשר הם לא הביאו את נדבתם מיד. התורה מענישה אותם עונש נצחי ומחסירה אות משמם. במקום השם נשיאים – "נשאם".
מכאן אנו למדים כמה צריכים לבדוק עצמנו בכל דבר שאנו עושים, ולראות שהמניעים יהיו שלמים. משום שאדם מורכב מתכונות רבות ויתכן שמידה רעה מלווה את התכונה הטובה שלו…
הנשיאים לא נענשו מפני שאי התנדבותם מנעה את השלמת המשכן, שהרי גם בלעדי נדבתם היה די הכנסות לאפשר הקמת המשכן. הם נענשו משום שלא השתתפו בנדבה, ומזה אנו למדים דבר חשוב לגבי הצדקה, שאין אדם רשאי להפטר ממנה באמתלה שיש לעני אפשרות להשיג תמיכה ממקום אחר, שבין כך ובין כך יספקו את מחסורו. המצווה היא עצם הנתינה – לא המטרה, ומי שמונע עצמו מלתת צדקה ויודע שבין כך ובין כך הצרכים של הנצרך יסופקו, מבטל המצווה בשעה שבאה לידו. המצווה של הנשיאים לא הייתה לאפשר את הקמת המשכן, אלא עצם הנדבה. השלמת המכסה הדרושה למלאכת המשכן היוותה רק גבול לקיום מצוות ההתנדבות.
שחמט דיגיטל