בעשרת הדיברות הדיברה החמישית היא חובת כיבוד ההורים.

כמו כן במקומות אחרים בתורה מוזכרת החובה ליראה או להרגיש יראת כבוד להוריו. אף שהתורה מבליטה מצווה זאת בהבלטה רבה, היא אינה מתארת, כיצד בדיוק נקיים אותה.

התלמוד (ירושלמי פאה) מגדיר אותה כדלקמן:

אי זהו מורא? לא יושב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו.

אי זה הוא כיבוד? מאכיל ומשקה,מלביש ומנעיל,מכניס ומוציא.

אנו רואים כי חז"ל מגדירים  יראת ההורים ממה שעליך להימנע מלעשות, והכבוד להם, מה שעליך  לעשות באופן פעיל. כמו כן, אנו מבחינים כי רשימת הכבוד זהה למה שהורים עושים למען ילדיהם הקטנים:

הם מספקים להם מזון ושתייה, מלבישים אותם ועוזרים להם לנעול נעלים, לדאוג ולספק להם מה שהם צריכים כאשר נכנסים או יוצאים. זה מתאים אם כן  שבדרך זו התלמוד מאפיין את החובה לכבד / מורא אב ואם, כדרך פריעת חוב -ממש פירעון חוב.

ככל הנראה, לרוב כולנו הופכים ל"הורים" להורינו. וגם ילדים לילדינו.

הכרה וקבלת התפקידים המשתנים הללו ככל שאנו מתבגרים הם שתיים מהאתגרים הגדולים של החיים.

יש פוסט שמפרסם מכתב שנכתב מאמא לבתה בספרדית ע"י Guillermo Peña, והיו שהכתירו אותו "הפוסט הכי טוב שנכתב אי-פעם על הזדקנות".ממנו אנו יכולים להבין את דברי חז"ל…

מכתב מאם לבתה: "נסי להבין אותי כשאני מזדקנת"

ילדתי היקרה,

ביום שתבחיני כי אני מזדקנת לך מול העיניים, בקשה לי אלייך, אנא היי סבלנית, אבל הכי חשוב, תנסי להבין מה עובר עליי.
אם כאשר אנו מדברות אני חוזרת על אותו משפט אלף פעם, אל תפריעי לי באמצע ותגידי: "אמרת את אותו הדבר לפני דקה", רק תקשיבי, בבקשה. תנסי לזכור את הזמנים כשהיית קטנה וקראתי לך את אותו הסיפור לפני השינה, לילה אחרי לילה שוב ושוב, עד שנרדמת ברכות. אם אני לא מוכנה להתקלח, אל תכעסי ואל תנסי להביך אותי, תנסי לזכור את הימים בילדותך שרצתי אחרייך, בניסיונות נואשים להכניס אותך לאמבטיה.
כשתראי כמה בורה אני בכל הקשור לנפלאות הטכנולוגיה, תני לי זמן ללמוד, ואל תסתכלי עליי במבט הזה. זכרי, מתוקה שלי, את הימים בהם לימדתי אותך בסבלנות לאכול עם סכין ומזלג, להתלבש יפה, לסדר את השיער ולהתמודד עם משברים בחיים מדי יום. אבל הכי חשוב, ביום שתבחיני כי אני מזדקנת, התאזרי בסבלנות, ובעיקר תנסי להבין מה עובר עליי.
אם לעיתים תכופות אני מאבדת אותך במהלך שיחות שאנו מקיימות, תני לי את הזמן לזכור. ואם אני לא מצליחה, אל תהיי עצבנית, חסרת סבלנות, או יהירה. דעי בליבך, כי הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להיות איתך.
וכאשר רגליי הזקנות והעייפות לא יניחו לי לנוע במהירות כמו בעבר, הושיטי את ידך כמו שאני הצעתי לך יד כשהלכת לראשונה. כאשר יבואו ימים אלה, אל תרגישי עצובה, רק תהיי איתי, ותביני אותי, בזמן שאני מגיעה לסוף החיים שלי באהבה. אני אוקיר ואודה לך על מתנת הזמן שבילינו יחד, על האושר והשמחה המשותפת. עם חיוך גדול ואהבה עצומה שתמיד היה לי בשבילך, אני רק רוצה להגיד, בתי היקרה, אני אוהבת אותך…

                                                                                                       אמא