פרשת בראשית – להיות בן אדם
"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". (בראשית ב', ז')
התורה נותנת לנו שלושה מבטים שונים על היצירה הזו שנקראת אדם. לשון ראשון מהמילה אדמה על שם החומר ממנו ה' יצר אותו. הלשון השנייה היא נפש חיה – על שם החיות שה' נתן לו. נשים לב שהביטוי נפש חיה מתאר גם ברואים אחרים, בעלי חיים באופן כללי. לשון שלישית היא נשמת חיים. מה שמייחד את האדם היא הנשמה שקיבל שהיא חלק אלוק ממעל.
ידוע ששמו של דבר מורה על מהותו. למה, אם כן, השם של היצור הזה הוא אדם? למה התורה מתמקדת על הדרגה הנמוכה יותר?
הנביא ישעיהו מביא עוד משמעות למילה אדם והיא מלשון אדמה לעליון. "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". (ישעיהו י"ד, י"ד ). אדמה מלשון דמיון.
כלומר – לאדם יש את היכולת המופלאה והמיוחדת להדמות, במובנים מסוימים, לבורא עולם. האדם הוא עולם קטן וה'נשמת חיים' שבו נותנת לו את הכוח להיות דומה, כביכול, לקב"ה.
במובן זה ניתן להבין למה השם הוא אדם, מלשון אדמה לעליון. אבל ידוע שלא כל בני האדם מדמים לעליון. אנשים לפעמים מתמקדים בדברים הנמוכים ביותר. הם יכולים להתנהג בצורה נמוכה יותר מחיות.
הם לא מודעים לכך שיש להם את הפוטנציאל, שהם יכולים להשתמש בנשמת חיים ולהדמות לעליון.
שחמט דיגיטל