ויגש-מימוש הפוטנציאל

אני יוסף אחיכם.

"ויאמר יוסף לאחיו: אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מה ג).

לאחר העימות הגדול בין יהודה ליוסף הפותח את פרשתנו, מתוודע יוסף לאחיו. מן הפסוקים ניכרת תדהמתם הגדולה של האחים. על פשר תדהמה זו כתב המדרש רבה (צג י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ כא): אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה." מתברר מכך כי שתיקת האחים לא מתוך שמחה הייתה, אלא מבושה וכלימה בשל תוכחה שהייתה בדבריו של יוסף אליהם.

ר' שמואל בורנשטיין, ה"שם משמואל" (תרע"א), מקשה ושואל על המדרש שתי שאלות. הראשונה, מהו ההבדל בין "דין" לבין "תוכחה"? והשנייה, מדוע אומר המדרש שהאחים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף, והרי טרם הזכיר את עניין המכירה? והוא עונה: "והיינו כי בראותם מאור פניו אז נבהלו בעצמם, מפני הבושה בראותם עתה העיוות אשר עשו. ובכן אף שלא אמר להם מאומה, אף על פי כן כאשר הראה אותם מה שעשו, התביישו בעצמם. וכן הוא לעולם הבא כשמראין לו לאדם מה הוא ועד כמה גדולה נשמתו ומה שקלקל אותה בעולם הזה, אז הלא יבוש ופניו יחורו. וזהו לשון תוכחה שמראין לו גדלותו שהיה וקלקל". כלומר, רק כאשר ראו אחיו את פניו של יוסף והבינו את גדולתו, רק אז הבינו כי במעשם הגבילו את הגדולה אליה היה יכול להגיע. האחים חשו את תוכחת יוסף "אף שלא אמר להם מאומה", בכך שראו את הקלקול שגרם מעשם. נראה כי התוכחה היא דבר המיושם רק כאשר מורגש כי היה פוטנציאל שבוזבז. הדין לעומת זאת, הוא שמיעת הדברים באופן ישיר, באמירה.

ניתן ללמוד מכך שיעור חשוב על מימוש הפוטנציאל שלנו בעולם. לכל אחד מאיתנו ניתנו הכישורים וההזדמנויות לעשיית דברים גדולים. עלינו להתבונן בנפשנו  כדי לדעת דברים אלה ולעבוד לשם מימושם, ובכך לא לחכות עד שההזדמנות המוחמצת תוצג בפנינו. לא לחכות עד לבושה הנובעת מהתוכחה הפנימית של עצמנו. כפי שה"שם משמואל" סיכם את דבריו: "אם היה אדם יודע ומכיר ערכו, היינו לא שהוא בשר ודם רק גדולת מעלתו ונשמתו, שוב לא היה חוטא בנפשו".