לשמוח להודות
לאחר פטירתם של נדב ואביהו משה רבנו מצווה על אהרון, אלעזר ואיתמר- הכהנים הנותרים, להמשיך עם סדר הקורבנות כפי המתוכנן. אך במקום לאכול את קורבן החטאת, הם שרפו אותו.
משה רבנו כועס ופונה לאלעזר ואיתמר ומוכיחם על טעותם שלא אכלו את הקורבנות כפי שצוו. אהרן אחיו של משה, מגן על בניו ומבהיר שלא נהגו כפי שרגילים היו לנהוג מאחר שמתו אחיהם. משה רבנו מקבל את דברי אהרן ומודה שהכהנים עשו את ההחלטה הנכונה, כפי שכתוב בתורה: "וישמע משה וייטב בעיניו", רש"י: "הודה ולא בש"– משה הודה על הטעויות שלו ולא התבייש להודות שטעה.
ישנם תגובות שונות בזמן ויכוח, יש אנשים שלעולם לא יודו בכך שטועים למרות שמודעים לזאת, ואף יכחישו את האמת, ישנם שמודים שטועים אך עם בושה ובלית ברירה, נראה שהוכרחו להודות כנגד רצונם, וישנם שמודים שטעו עם חיוך על פניהם ללא בושה, שמחים שחברם ניצח אותם, משום שמתוך הטעות שלו האדם קיבל אמת נוספת, הבין דבר נוסף שלא הבין לפני המעשה.
זו הייתה תגובתו של משה רבנו, הוא לא היה מאוכזב או כעוס שאהרן הוכיחו, אלא שמח שלמד את האמת.
הנושא של משה, אהרן ובניו מופיע בפרשה על פני תשעה פסוקים בלבד, ואנו קוראים על האירוע בשתי עליות. אולי ההשהיה בסיפור היא כדי לתת לנו פסק זמן לחשוב ולהבין עד כמה חשוב לנהוג כמו משה. לא להסתפק רק בהודאה על האמת אלא אף לשמוח על כך שניתן להודות על טעויות, לגלות האמת ולא להתבייש.