לפרשת מטות – מסעי ולשבעה עשר בתמוז – קול חתן וקול כלה ובנין בית המקדש

ה"חפץ חיים" כותב שבית המקדש השני נחרב בגלל הנטייה באותה תקופה ללשון הרע.

שלושת השבועות, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, מסמל את לשון הרע הכי גדול של עם ישראל שחטאו בחטא המרגלים שדיברו לשון הרע על ארץ ישראל.

אנחנו יודעים מה גדול כוח הדיבור, חיים ומות ביד הלשון, אבל זה יותר מזה. אם אנחנו משתמשים בפה שלנו בדיבורים נאים הפה שלנו הופך להיות כלי שרת לעבודת השם ולייצר קדושה בעולם. לכן התורה, בפרשתנו, משתמשת במילים "לא יחל דברו" לגבי הפרת נדר שהמילה יחל היא מלשון חולין, ולא משתמש במילים פשוטות יותר כמו 'לא יעבור על דברו'. באותה מידה שאנחנו יכולים להשתמש בדיבור שלנו ליצור קדושה בעולם כך אנחנו יכולים לנדור נדר ולהפוך דבר שהוא ניטראלי מטבעו – לא איסור ולא מצווה – לדבר אסור לנו עד כדי כך שהעונש על כך הוא מלקות על חילול הדיבור.

על ידי המילים ניתן ליצר קדושה, אפשר ליצור סטטוס חדש חיים שלנו ואם אנחנו לא נשמור על הסטטוס, שאנחנו יצרנו, אנחנו מחללים את המילים שלנו. צריכים כל כך להיזהר בכוח הדיבור שלנו. יש אפילו איסור של אונאת דברים (ויקרא כ"ה, ז') לכן צריך מאוד להיזהר לא לדבר דברים קיצוניים כמו 'אתה תמיד טועה, אתה לא יודע מה אתה מדבר' אלא דיבורים רכים 'בבקשה, תשקול את אופן התבוננות שלך בעניין'.

בתקופה זו שאנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנחנו נזכרים בתנאי לבנין בית המקדש "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה." מה שיך הקול של החתן והכלה? אלא נשים לב איך חתן וכלה מדברים זה אל זה – ברוך, בקול חלש, בכבוד הדדי. "יקירתי, אולי את רוצה משהו?", "יקירי, אפשר אולי…"

בנין ירושלים אכן תלוי בצורת הדיבור שלנו זה אל זה!