במדרש משלי (פרק כ"ב) מובא: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: מאי דכתיב (משלי כ"ב, כ"ח): 'אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ' – אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו." וידוע הדבר ומפורסם העניין כי מנהגי ישראל תורה הם.
יש לנו מנהגים שמקורם מבוסס על סיפורים שבתורה בבחינת סימן לבנים. בפרשתנו יש ארבעה מנהגים כאילו.
– אברהם מתלונן שהוא ערירי ולא מאמין איך יהיו לו ילדים. הקב"ה מזמין אותו לצאת מאוהלו, להסתכל על השמים ולנסות לספור את הכוכבים. ה' אומר לאברהם שיהיו לו כל-כך הרבה צאצאים עד שאי אפשר יהיה לספור אותם: "כה יהיה זרעך" (בראשית ט"ו, ה'). זהו המקור למנהג שלנו שכאשר זוג צעיר מתחתן, החופה נערכת תחת כיפת השמים, כדי שהם יקבלו את ברכת ה' להרבה ילדים. זוג מבוגרים, לעומת זאת, שמתחתנים ולא מצפים לילדים, לא מקפידים להתחתן בחוץ דווקא וטקס החתונה יהיה בבית.
– כאשר אברהם אבינו (אברם) קיים את מצוות ברית המילה, הקב"ה שינה את שמו והוסיף לו את האות "הא" ( בראשית י"ז, ה') וכך נקרא אברהם במקום אברם. זהו המקור למנהג שלנו לתת את השם לרך הנולד בשעת ברית המילה. אמנם הסיבה לנתינת השם לאברהם הייתה שונה. נתינת השם לאברהם הייתה בגלל עניין של גרות כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", יש לו נשמה חדשה ולכן אברהם קיבל שם חדש אבל בכל זאת זהו המקור למנהג שלנו לתת את השם באירוע של ברית המילה.
– כאשר אברהם קיים את מצוות ברית המילה הקב"ה הבטיח לו את "כל ארץ כנען לאחוזת עולם" ( בראשית י"ז, ח'). אברהם בודאי לא היה צריך את כל ארץ ישראל בשביל עצמו, זוהי מתנה גדולה מאוד. רבי יעקב עמדן כותב שהמנהג שלנו לתת מתנה לבעלי השמחה, בזמן הברית, מקורו בסיפור זה. אנחנו הולכים בדרך ה' שנתן מתנה לאברהם בזמן הברית הראשונה.
– לפי מנהג ישראל כאשר עושים פעולות של חולין כמו להתלבש, לנעול נעלים ולהתרחץ תמיד מתחילים בצד ימין. יש יוצא מן הכלל אחד והוא בנוגע לקשירת שרוך הנעל. השולחן ערוך מנחה אותנו שנועלים את נעל ימין תחילה, לאחר מכן את נעל שמאל. כעת קושרים את שרוך נעל שמאל תחילה ולאחר מכן את שרוך נעל ימין. קשירת שרוך הנעל השמאלית מזכירה לנו את קשירת הרצועה של התפילין שהיא בצד שמאל של הגוף.
למה התפילין בצד שמאל של הגוף ולא בצד ימין? זו גזירת הכתוב.
הכהנים בבית המקדש עשו את העבודה ביד ימין ואם היו עושים ביד שמאל העבודה פסולה. הרמב"ם מסביר את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" שאסור לנו להפריד את העשייה שלנו לענייני קודש וענייני חול, אלא כל מה שאנחנו עושים צריך להיות לשם שמים. עלינו לאכול על מנת שגופינו יהיה חזק ובריא כדי שיוכל לעבוד את הבורא כראוי, עלינו לישון על מנת שנוכל להיות ערניים בלימוד התורה וכך גם הפרנסה, הנישואין, גידול ילדים וכל דברי החולין צריכים להיעשות באופן ובכוונה כאלו שנותנים לנו את האפשרות לקיים חיים תקינים של תורה ומצוות כאילו שהם הכשר מצווה. כך אנחנו כמו הכהנים שעושים את העבודה בבית המקדש ואנחנו מתחילים את העבודה בצד ימין.
לאברהם אבינו היה את הכוח המוסרי, הרצון והעוז לאסוף צבא ולערוך מלחמה נגד טרור המלכים. לאברהם עצמו לא היה שום סיכון אבל הוא ידע שזה הדבר הנכון לעשות – בגלל שאסור לעמוד מהצד כאשר רואים אחרים סובלים וגם משום שאם לא עוצרים את הטרוריסטים הם ירחיבו את פעולתם. לא רק המלחמה שלו הייתה מעשה גבורה אלא גם הסירוב שלו לאחר מכן לקחת לעצמו שלל. גם המלחמה וגם הסירוב לקחת שלל היו תוצאה של "בכל דרכיך דעהו". אברהם אבינו חי את החיים שלו כהשתקפות של צלם האלוקים שהיה בו. חז"ל אומרים שמכיוון שאברהם סירב לקחת לעצמו "מחוט ועד שרוך נעל", צאצאיו זכו לשתי מצוות: חוט הציצית והשרוך של התפילין (הרצועה). כאשר אנחנו קושרים את שרוך הנעל שלנו, אנחנו נזכרים בגבורה של אברהם אבינו. אנחנו קושרים את שרוך נעל שמאל ראשון כדי להזכיר לנו את קידוש ה' שעשה אברהם ושבזכותו קיבלנו את מצוות התפילין.
כך גם אנחנו צריכים לחיות באופן כזה שאין הפרדה בין חול לקודש. לחיות כך שגם ענייני החולין יהפכו להכנה לדבר של מצווה.
שחמט דיגיטל