פרשת שלח מתחילה עם סיפורם של המרגלים שנשלחו לתור את הארץ בעוד העם נמצא במדבר. התורה משתמשת בפועל 'לתור' במשמעות 'לרגל'. בהמשך הפרשה שוב הפועל מוזכר 'ויעלו ויתורו' כאשר המרגלים הלכו לבצע את המשימה.
השורש 'לתור' נמצא גם בסוף הפרשה בהקשר של מצוות ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". רש"י על פסוק מקשר בין ה'לתור' בפרשת המרגלים בתחילת הפרשה לבין 'תתורו' בפרשת ציצית. הוא מביא את מדרש תנחומא שהעיניים והלב הם מרגלים עבור הגוף. השאלה על הפסוק היא, לכאורה, חוסר הסדר. אנחנו רואים עם העיניים לפני שהלב חושק בדבר, אם כן למה כתוב לבבכם בלשון רבים ולא לבכם בלשון יחיד?
חז"ל מפרשים את השימוש בלשון רבים של הלב (במקום אחר) שצריך לעבוד את ה' בשני לבבות שהם יצר הטוב ויצר הרע. לפעמים יצר הרע הופך דבר רע להראות כדבר טוב. הלב חומד וחושב שזה דבר טוב. זו הייתה הבעיה של המרגלים, הם באמת חשבו שהם עושים את הדבר הנכון והטוב. הם חשבו שהדבר הטוב ביותר לבני ישראל זה להישאר במדבר – המן ירד מהשמים, הם לא עבדו והיו יכולים לעסוק בתורה וברוחניות כל הזמן.
כך דיבר היצר הרע על ליבם של המרגלים. המרגלים הבינו שכאשר בני ישראל יכנסו לארץ הם יצטרכו לעבוד את האדמה. הם יצטרכו להתעסק בגשמיות של העולם. במדבר המציאות הייתה הפוכה בתכלית – הלחם ירד מהשמים והמים באו מהאדמה, מבארה של מרים ואילו בארץ ישראל הלחם בא מן הארץ והמים יורדים מלמעלה.
המרגלים שוכנעו על ידי ליבם שהכניסה לארץ ישראל זה לא הדבר הטוב לבני ישראל. הם רצו להישאר במציאות רוחנית, למרות שהקב"ה ציווה שהם יכנסו לארץ. הלב שלהם השפיע על מה שהעיניים ראו, והם תירגמו את המציאות לא נכון. לכן התורה משתמשת בלשון הכפול של לבבכם משום שיצר הרע לפעמים בא בתחפושת של יצר הטוב ומרעיל את מראה העיניים.
אדם צריך להיות מודע לכך שיש בתוכו יצר רע שמסווה את עצמו כיצר הטוב והראיה שלו לא בהירה. אנחנו תמיד צריכים לחפש בתוכנו אם יש לנו איזה תכנון פנימי משלנו שאנחנו אפילו לא מודעים אליו, שמעוות את הראיה שלנו, בניגוד לשיפוט הנכון.
שחמט דיגיטל