"מעשה אבות סימן לבנים"
הביטוי "מעשה אבות סימן לבנים" מתאר את תכנית העל של ההיסטוריה היהודית הכלולה בספר הראשון של החומש. פרשת וישלח שמספרת על הפגישה בין יעקב לעשו, מייצגת את התכנית איך יהודים צריכים להתייחס לעולם הלא יהודי. להתייחס ולהסתדר. הפרשה הבאה אחריה פרשת וישב, מתארת את היחסים בין היהודים לבין עצמם. לדאבוננו יש בפרשתנו סימנים ליחסים בין יהודים במשך הדורות ,שנאת החינם, מחלוקת, שסימלה את היחסים בין יוסף ואחיו נותנת את הטון באלפי שנה של היסטוריה יהודית. אם אנחנו מתפלאים למה ליהודים כל כך אנשי ויכוח ביניהם ולמה בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם רק צריכים להסתכל בפרשת וישב ולראות בה סימנים להמשך הדרך של עם ישראל.
הרב אלחנן וסרמן (1875-1941) הולך עוד צעד במחשבות אלו. הוא כותב שבמשך אלפי שנה יהודים סבלו מעלילות דם ואלפי יהודים אבדו את חייהם בגללם. גם במאה ה-20 למניינם היו עלילות דם אפילו בארצות המערב.
עלילות דם הייתה הטענה המגוחכת שבאיזו דרך שהיא היהודים היו צריכים את דם הילדים הנוצרים לאפיית מצות לפסח. כל אחד שיודע משהו על יהדות יודע שיש לנו רתיעה מכל העניין של דם. שהתורה מלאה איסורים נגד שתיית דם, שאנחנו מולחים את הבשר כדי להוציא את הדם, שאסור לנו לשתות כל דם. זה מובן שליהודים אין שום קשר עם דם, בטח שלא דם של בן אנוש. אם כן מאיפה באה העלילה הזאת? רב אלחנן כותב שההיסטוריה התחילה בעובדה שאחי יוסף שחטו גדי וטבלו את הכתונת בדם. כדי לגרום לאבא שלהם לחשוב שחיה רעה אכלה את יוסף. זה"מעשה אבות סימן לבנים". מעשה האבות יכול לבוא בדרך חיובית אבל גם בדרך שלילית. ואנחנו סובלים עד היום מהויכוחים בין יוסף ואחיו.
חשוב להבין את הביטוי "מעשה אבות סימן לבנים" –לא רק בקשר לאבות הקדושים, אבות העולם, אלא ג"כ בקשר לאבות של כל אחד ואחד –הדוגמא שאנו ראינו בהתנהגות של ההורים שלנו –מהווה "סימן" לנו לטוב או חס ושלום לרעה הורים מטביעים את חותמם על צאצאיהם במעשיהם.
שחמט דיגיטל