"אב אחד מגדל עשרה ילדים, עשרה ילדים לא מגדלים אב אחד".
כך העולם בנוי. אב מרחם על ילדיו, ילדים עסוקים בשלהם. רצים אחר פרנסה ועול הבית. זה הטבע שהקב"ה הטביע בעולם. בעצם פתגם זה על היחס בן הורים לילדים הוא תרגום של פתגם ביידיש:
"איין טאַטע צען קינדער דערנער, אבער צען קינדער איין טאַטן איז צו שווער"
(אב אחד יכול לזון עשרה ילדים, אבל לעשרה ילדים קשה לזון אב אחד). או:
" איין מאַמע קען צען קינדער צופֿרידנשטעלן, אָבער צען קינדער ניט איין מאַמע"
(אם אחת יכולה לרצות עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים אינם יכולים לעשות זאת לאם אחת).
הרב א.א. דסלר כותב כי בניגוד למה שחושבים, רגשות של אהבה כלפי השני נוצרות על ידי נתינה אליו ולא על ידי קבלה ממנו! ככל שנותנים יותר לשני מתקשרים אליו ומתפתחים רגשות של אהבה דרך נתינה. כל הורה יכול להעיד, שגידול ילד הוא הזדמנות שאין דומה לה ביכולת וברצון לתת מעצמך ללא הרף ולסייע לאחר שאינו מסוגל לעזור לעצמו. עוצמת הרגשות של אהבה שנוצרו בהורים על ידי רצף של נתינה והקרבה הם כל כך גדולים שאין רגש של אהבה שיכול לדמות לה.לכן האהבה של אב לילדיו תמיד יהיה חזק מאהבת ילד לאביו וגם מידת הרצון של אב לעזור לבנו יהיה יותר לאין שיעור מהרצון או היכולת של בן לעזור לאב.
השל"ה הקדוש מסביר כי הטבע הוא כי אבות אוהבים בניהם ובנותיהם. עם זאת, גם הטבע שאהבת הורים לילדיהם היא גדולה מאהבת הגומלין של ילדים להוריהם.
למה זה?
השל"ה הקדוש מסביר כי כל התכונות האישיות שקיימים ביצירה עוברים מדור לדור בירושה. תכונותיו וטבעו של אדם הראשון עברו בירושה לכל בני המין האנושי. אדם הראשון יוצר ולא היו לו הורים. לפיכך, אדם הראשון מעולם לא הפגין רגש להורים אוהבים ולא היו לו הורים לרחם עליהם. עם זאת , הוא פתח רגשי אהבה לילדיו והיה לו רגש של רחמנות כלפי ילדיו שנולדו . לפיכך, אהבה זו של אב לבניו הועברה אל כל צאצאיו – ולכן למרות שלצאצאיו כן היו הורים – אהבתם לילדים גדולה יותר מאשר האהבה להוריהם.
בפרשת ויגש אנו קוראים על הניסיון של יהודה להשפיע על השליט במצרים לשחרר את בנימין ממעצר ולתת לו לחזור לחיק משפחתו בארץ כנען הוא מסביר לשליט למה עליו לשחרר את בנימין באומרו:
"ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת…"( בראשית פרק מד' פסוק ל')
יהודה אומר לשליט המצרי: חוס נא על אב זקן, עלול לקרות לו אסון נורא, אם לא אחזור עם הילד האהוב, האב חלילה ימות משברון לב. מדוע יהודה אינו משתמש בטיעון חזק יותר: בנימין אב לעשרה ילדים, אם כך, שיגיד: חוס על בנימין, שיש לו עשרה ילדים. מה יהא איתם, ומה על אשתו שתישאר אלמנה חיה? למה יהודה לא השתמש בטיעון זה שבנימין אב לעשרה ילדים ומזכיר את האב הזקן דווקא?
אלא גם יהודה הבין שגם השליט ידע טבעו של אדם שהעולם בנוי כך : שאב אחד מגדל עשרה ילדים, עשרה ילדים לא מגדלים אב אחד. שלהורים כואב מצרת הילדים יותר ממה שכואב לילדים מצרת הוריהם. ולכן יהודה השתמש בטיעון החזק ביותר כאשר הוא דבר על לבו של השליט:הכאב של האב של בנימין ולא כאב של ילדיו . הוא השתמש בטיעון שלפי ההיגיון יהיה יותר סיכויים להתקבל: והיה כראותו כי אין הנער ומת"!
מקורות:
ספר השל"ה הקדוש – שער האותיות – אות ד' דרך ארץ (כט)
ראיתי מקצת אבות כשיש להם עושר, בבואם לימים, נותנים לבניהם לכל אחד סך גדול אחר שהם נשואים, ומחזיקים לעצמם כפי שיעורא שמשערים שיהיה להם די כל ימי חייהם. זהו שטות גדול, והוא שטות אשר יכול לבא לידי עבירה גדולה, כי מי יודע מה יולד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב, ואוי לאב שיבא על שלחן בניו, כי הוא דבר שנגד הטבע, והבנים מחזיקים את אביהם והוא עליהם כעול הכבד, אף שהוא העשירם, כבר נשכח מהם כל השובע, ומכוח זה באים הבנים לידי עון גדול. על כן כל חכם וכל הרואה את הנולד לא יעשה כזה, רק לענין ליתן נדוניא לעשות שידוך חשוב וכשר יעשה, מפני שזה הוא תכלית גדול, אבל לחלק ולתת מתנות גדולות אחר כך לא יעשה כלל כל ימי חייו, כי אין רע בעולם כרעה הזו שאב או אם יסמכו על שלחן בניהם רע ומר כמות. שמעתי אומרים דרך הלצה, כשבא יעקב למצרים הוא וביתו לסמוך על שלחן בנו הצדיק שהיה מכלכל את כולם, אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כלומר הוא בעיני קשה כמות שהוכרחתי לבוא לראותך. אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון, ועשר הבנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם. על כן שום אב חכם לא יגרום בעצמו לבא לידי מדה זו ברעות נפשיה, אם לא אם מה' היתה זאת אז די לצרה בשעתה הרחמן יציל:
שחמט דיגיטל