על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות היכול לחול ביום שישי, והדבר קורה אחת למספר שנים. לפי הלוח, התאריך י' בטבת אינו יכול לחול ביום השבת עצמו. עם זאת, האבודרהם (הרב דוד אַבּוּדִרְהַם) כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שמדרבנן, אילו היה עשרה בטבת חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. האבודרהם ציין כי המקור לכך הוא הפסוק ביחזקאל בו נאמר על עשרה בטבת "עצם היום הזה" (כד ב),ביטוי שנאמר בתורה (ויקרא כד) על יום הכיפורים, שהוא יום הדוחה שבת.
בספרו של רבי יהונתן אייבשיץ, "יערות דבש" (ח"א דרוש ב'), מופיעים דבריו של האבודרהם על עשרה בטבת: "יום הרע אויב בקודש לצור על עיר, ויום ההוא קשה לישראל למאד יותר מיום חורבן הבית, כי ט' באב אינו דוחה שבת, ואילו י' טבת דוחה שבת כמו יום הכפורים. ומזה מופת כי צרה גדולה הייתה, וכל התחלות קשות, וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח"כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים".
פרשנים נוספים נקטו גם הם באותה הגישה, שתחילת המצור היה אירוע משמעותי ביותר שסימל את תחילת החורבן. היו לו השלכות הרסניות ארוכות טווח. ייתכן כי זו הסיבה לכך שאנו מציינים את עשרה בטבת תמיד בשבוע של פרשת ויחי. כאשר יעקב נתן את הברכות , היה עליו לשקול את ההשלכות ארוכות הטווח של מתן הברכות. לדוגמה, הידיעה כי ממנשה ייצאו בעתיד מנהיגים רעים חייב אותו ליצור איזון לכך כבר בתקופתו, אך גם באופן כזה שיתאים למנשה בתקופתו. כמו כן היה עליו להעניק ברכות לשאר השבטים בהתאם להשלכות שיידע שיהיה להן גם כאן ועכשיו וגם לטווח הארוך. כך נהג יהודה, בהתמודדות שהייתה לו אל מול תמר, בחשבו על ההשלכות ארוכות הטווח של ילדיה. כתוצאה מכך זכה לכך שמלכות ישראל תצא ממנו. לעומתו, אחיו ראובן, שמעון ולוי לא חשבו על ההשלכות של מעשיהם לטווח הארוך ובשל כך לא קבלו ברכות כפי שקיבלו היתר. בראיית התמונה הרחבה, כפי שעשה יעקב, ניתן לראות שאירועים מסוימים יהיו קריטיים ביותר, עוד לפני שאירעו. זהו גם המסר של עשרה בטבת. כל מעשה שנעשה, כל אירוע שמתרחש, הוא בעל השלכות אשר יש לשקול אותן ולחשוב האם הן חיוביות או לא.
שחמט דיגיטל