אחת שאלתי – אותה אבקש

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד')

לכל חג ושבת יש ערב מקדים, תקופה להכנה. הערב של ראש השנה ויום כיפור הינו ה"ערב" (ההכנה) הארוך ביותר, הוא מתחיל בראש חודש אלול ונמשך שלושים יום עד ערב ראש השנה ועד ליום כיפור. יש לו משמעות עמוקה יותר מאשר לכל "ערב" אחר. בערב אחר "ההכנה" היא בדרך כלל הכנת הבית. בערב ימים נוראים ההכנה היא של האדם. כל אחד ואחד צריך להתכונן לקראת ראש השנה ויום כיפור ובמיוחד צריך להתכונן שליח הציבור, העובר לפני התיבה ומייצג את הקהל לפני ה'.

מספרים על שליח ציבור שבא לבקר את הרבי שלו בחודש אלול, ולאחר תקופה קצרה מיהר לחזור הביתה. כאשר שאל אותו הרבי: "למה אתה ממהר כל-כך לעזוב?" הסביר שיש לו משרה כשליח ציבור והוא זקוק לזמן כדי להכין את תפילותיו. חשב הרבי לרגע קט ואמר לו: "אולי עליך להכין את עצמך, התפילות הן כבר מוכנות".

ה"שאלה" היא השאיפה למשהו מסוים וה"בקשה" היא הפעולה שעושים, על-מנת לממש את השאיפה.

התפילה והמתפלל צריכים להיות בלתי ניתנים להפרדה. הטקסט שלנו, שלכאורה חוזר על עצמו מכיוון שהוא מדבר על "שאלתי ו"אבקש", הינו אתגר לכל אחד ואחד שמתפלל וגם כולל בתוכו תוכנית לתפילה אמיתית ומוצלחת.

מהי התכנית?

התכנית היא, שאדם צריך להיות שותף לקב"ה כדי להשיג את הדברים שמתפללים עבורם. שותפות זו דורשת שיתוף פעולה של האדם, ודאי וודאי שאין על האדם לעשות פעולה שנוגדת את תפילתו. זו המשמעות של המזמור "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" מה ששאלתי – אבקש, אבל אם ה"שאלתי" הוא דבר אחד, וה"אבקש" – הוא דבר אחר שהאדם באופן מעשי מבקש, או אפילו מנוגד, אז התפילה היא לא כנה. חסר בה הצד של שותפות בין אדם לאלוקים.

האם מישהו טיפש כל-כך, שיתפלל לדבר אחד, אבל יעבוד על מנת להכניע את תפילת עצמו? התשובה היא, כן! ואני חושב שאנשים רבים נמצאים בקטגוריה זו.

אנחנו מתפללים במשך החיים שלנו לבריאות. אנחנו מתפללים לא רק לבריאות הגוף, אלא גם לבריאות הנפש ולשלווה. בתפילת "ונתנה תוקף" אנחנו מתפללים "מי ינוח ומי ינוע: מי ישקט ומי יטרף", אבל מיד אחרי החגים אנחנו חוזרים לעבודה שלנו, ומשקיעים בה כל כך הרבה דאגה ומרץ ללא התייחסות לבריאות הפיזית שלנו – דבר הגורם לפגיעה בבריאותינו ומערכת העצבים שלנו. כאשר איננו קובעים כל יום זמן לשיעורים, די זמן לתפילה, זמנים למנוחה ולרגיעה ממעמסות החיים וממעמסות העבודה, מה שאנו עושים לעצמינו מכניע את תפילותינו! יש את ה"שאלתי" – אבל אין את ה"אבקש".

נתאר לעצמינו חקלאי המתפלל ליבול טוב, אבל אינו משקה את אדמותיו. אנחנו מתפללים לפרנסה, ובדרך כלל בזה אנחנו משקיעים הרבה עבודה כדי להשיגה. בענייני פרנסה יש גם "שאלתי" וגם "אבקש", אבל באילו תחומים אחרים בחיים ישנו תיאום בין ה"שאלתי" וה"אבקש"??? אנחנו רוצים שילדינו ימשיכו בדרכינו, אבל האם אנחנו משקיעים די בעצמינו, כדי שיראו דוגמה על פיה ימשיכו בדרכינו? אנחנו רוצים שילדינו ילכו להתפלל וילמדו תורה, אבל האם אנחנו עושים זאת?! זוהי המשמעות של "אחת שאלתי אותה אבקש", שכל דבר אותו אנו מבקשים עלינו להיות שותפים לרצון, לעשות את כל מצה שנחוץ על מנת להשיג את מאוויינו ובקשותינו. לא רק לשאול, בלשון קל, אלא גם לבקש באופן פעיל, כדי להשיג את מטרותינו.

נהוג לומר, בדורנו יש קבוצה של יהודים שהם אנטיתזה ל"אנוסים". אפשר להסביר זאת בכך שהאנוסים היו יהודים בליבם ו"נוצרים" בחיצוניותם, ואילו היום, לצערנו, יש בקרבינו אנשים שבחיצוניותם הם יהודים, חשובה להם הכיפה ואולי גם הציצית ואורך השמלה, אולם עולמם הפנימי הפוך לחלוטין. רק שילוב של פנימיות וחיצוניות היא ערובה להמשך הקיום של האופי היהודי האמיתי.