לימים הנוראים – ללכת לאי בודד​

חודש אלול חלף הלך לו. חלק מאיתנו אמרו סליחות החל מיום ראשון בו חל ראש השנה, כמנהג יהודים יוצאי ארצות אשכנז וחלק מאיתנו אמרו סליחות כבר החל מתחילת אלול, כמנהג יהודים יוצאי ארצות ספרד.

לאחר שלמדנו על המיוחד בחודש אלול ולאחר שאמרנו סליחות, האם באמת עשינו שינוי כלשהו בחיינו? האם באמת עשינו חשבון נפש? האם באמת ישבנו עם עצמינו בשקט ובשלווה ושאלנו את עצמינו מה עשינו השנה ולאן אנחנו הולכים בשנה הקרובה?

אנחנו קוראים סיפורים, על הנהגות הצדיקים מהדורות הקודמים, בימים הנוראים. קראנו על ההכנות הנפשיות שהם היו עושים, על הפחד והיראה שהייתה אופפת אותם בתקופה זו. יש סיפורים שמספרים שאפילו הדגים בים רעדו.

ומה איתנו? איך באמת משפיעים עלינו הימים האלו?

רבי ירוחם היה משגיח בישיבת מיר בליטא שבאירופה ונפטר כשלוש שנים לפני מלחמת העולם השנייה. מסופר שהוא אמר אז שאנו נמצאים בתקופה של עיקבתא דמשיחא.

חז"ל מתארים את התקופה של עקבתא דמשיחא בצורה מאוד לא מחמיאה – חוצפא יסגא, כלה תקום בחמתה, היוקר יאמיר וכו'. רבי ירוחם הציע שהסיבה לכך היא, שאנשים לא מפנים לעצמם זמן לחשוב. מתעסקים בדברים המשניים שבחיים ולא משאירים פנאי להרהר, להתעמק ולהתבונן בחיים. הקצב המהיר של החיים מסיח את דעתנו מהעיקר ולא נותן לנו את הרצון וההזדמנות לעצור רגע במקום, לתת לדברים לעבור מעלינו ולאפשר לנו לקחת רגע לחשוב לאן אני רוצה ללכת. רבי ירוחם דיבר עם תלמידי חכמים, מצטיינים, ממיטב תלמידי הישיבות שלו וזה מה שהוא אמר להם.

מה נאמר היום בעידן הדיגיטלי? אנחנו לא נותנים לעצמינו דקה להיות לבד עם עצמינו. יש לנו טלפונים בבית וטלפונים ניידים. יש לנו פייסבוק ויש לנו טוויטר, יש לנו בלוברי ואיי צ'אט. אנחנו רוצים להיות קשורים לעולם הגדול בכל רגע ורגע. אין רגע של שקט, רגע של קדושה.

אפילו בחתונה, תחת החופה, החתן והשושבינים משאירים את הטלפון הסלולארי שלהם דלוק שמא מישהו ירצה לדבר איתם. אם למישהו אין אפשרות להיות מקושר בטלפון או במחשב אז דואגים לו שהוא יהיה מקושר. באוטובוסים, ברכבת, במטוסים בונים אותם כבר בצורה כזו שיתמכו במכשירים האלה כדי לתת לנו את האפשרות להיות מקושרים עם כל העולם, שלא יישאר לנו רגע פנוי. הקידמה לוקחת מאיתנו את הדקות הספורות שאנחנו יכולים באמת לחשוב, לחלום, להרהר.

עד לא לפני זמן רב היינו עומדים ומחכים לאוטובוס ועד שהוא היה מגיע היו לנו כמה דקות לחשוב קצת. להרהר על היום שלנו ועל האנשים בחיינו. היום מי שיחכה לאוטובוס לא ירצה להפסיד כמה דקות ועשוי לנהל את המשרד שלו דרך האייפוד או הלאפטופ.

עד לא לפני הרבה זמן עלינו לאוטובוס וניצלנו את זמן הנסיעה כדי לחלום קצת. היום כל נוסעי האוטובוס מדברים, משוחחים בטלפון עם אנשים אחרים שנוסעים באוטובוסים אחרים.

מי ששומר שבת מתנתק, לפחות ליום, מכל המכשירים הטכנולוגים שמשתלטים על חייו אבל גם אלו ששומרים שבת לעיתים מחכים לשנייה ששבת תצא כדי שהוא יוכל לבדוק את המייל שלו, להתקשר למי שהוא לא היה יכול להתקשר בשבת או לשלוח מסר לפלוני כדי שיוכל לראות אותו מחר.

בפרשת ניצבים, שקוראים לפני ראש השנה, כתובה פרשת התשובה. כותבת התורה שהיא נגישה לכולם. לא בשמים היא ולא מעבר לים. רבי יוחנן מסביר שלא נמצא את התורה בסוחרים ובתגרנים ורש"י מסביר שאלו האנשים שהולכים כל הזמן סחור-סחור ואין להם זמן להיות עם עצמם.

אפילו בבית הכנסת, שזה מקום המיוחד להתבודדות עם הקב"ה, נראה שאנשים לא מותירים זמן לעצמם. הנה הם סיימו להתפלל ומיד הם לוקחים לידם דף לעיין בו. אפילו כאשר הרב מדבר, הם מעיינים בדפים. גם אם סיימנו להתפלל, לא צריך כל הזמן להתעסק במשהו. לא רק לילדים יש היום בעיות של הפרעת קשב וריכוז. כולנו נגועים, אפילו במקצת.

אנחנו לא מפנים זמן לעצמינו, להרהר, לחלום ולהיות לבד עם המחשבות שלנו. אפילו לשבת בנחת להתעמק בסוגיה בספר נהפכת לאומנות נאבדת.

כל המידע בעולם נגיש לנו בלחיצת כפתור ואנחנו לא מתעמקים בו ולכן גם בחיים קשה לנו להתעמק. זאת הסיבה שבתקופת האינסטנט, בו הכול נגיש ברגע, אנחנו נמנעים מלהתבודד ולהתבונן בחיים שלנו. בכך אנחנו מונעים מעצמינו את ההבנה והסקת המסקנות שיביאו אותנו לעשות שינוי בחיים.

אז מה עלינו לעשות? לחזור למסורת אבות.

יהודים היו נוהגים לעשות, בתקופה זו של השנה, תענית דיבור ונהגו לצום. התנתקו מהמולת החיים שמסביבם. פינו זמן להיות רק עם עצמם ויצרו לעצמם מעין אי בודד.

קיבלנו משאבים מוגבלים מבורא עולם והבחירה בידינו איך לפעול איתם. אנחנו יכולים לבחור האם לשמור שבת והאם לאכול כשר. באותה מידה אנחנו יכולים לבחור מה לעשות עם הזמן שקיבלנו. הזמן הוא החיים שלנו והוא בידינו.

המסר הכי חזק של היהדות הוא "ובחרת בחיים". ניתן לנו הציווי לבחור באופן אקטיבי, לעשות פעולה של בחירה וביחד עם הציווי ניתנה לנו היכולת. היכולת לעשות את השינוי.

מכאן והלאה, הדבר מסור לידינו. למצוא בתוכנו את השקט הפנימי.