לט"ו בשבט – משלכת ללבלוב ומעבדות לחירות

אין דבר יותר עצוב מלראות עץ ערום. נטול עלים, נטול צבע, נטול חיות. נדמה שהוא מת.

כאשר נגמר החורף ומגיע האביב והעץ מלבלב ומוציא פרחים, או אז רואים את כל מה שהיה חבוי בו. אמנם עץ ללא עלים הוא מראה מדכא אבל גם יכול להיות סמל לתקווה משום שאמנם העץ נראה מת אבל 'השרף עולה באילן', העץ רק נמצא בהמתנה, הוא רדום אבל עוד מעט יפרח.

כך בחיים – הרבה פעמים כאשר אנחנו מרגישים ערומים ובלי תקווה, בלי אפשרות ללבלב, דווקא אז הוא הזמן בו נולדת האפשרות לשינוי, צמיחה ופריחה.

ט"ו בשבט הוא חג האילן והאילן עדין ערום אבל אנחנו יודעים שהחל מט"ו בשבט והלאה יחנטו העצים ויתלבשו עם עלים ופרחים ופירות.

 מי שמדוכא, רק צריך להסתכל על העצים כדי להיווכח שדברים משתנים. עונות משתנות ועוברות ואם יש בחיים זמן שהוא כמו עונת החורף הרי חזקה שתגיע גם עונת הקיץ.

הקביעות של ט"ו בשבט היא לעולם בסמוך לשבת שירה פרשת בשלח. בני ישראל עומדים במצב בלתי אפשרי – מצרים רודפים אחריהם והים לפניהם. אין להם לאן ללכת, אין להם לאן לפנות ונראה שבשום מקום אין הצלה. דווקא ברגע הזה של אין הצלה נבקע הים והם עוברים בו. בני ישראל עוברים ממצב של מיצרים וחוסר תקווה למצב שבו אפשרויות עצומות נפתחות בפניהם עד כדי שמחה עצומה הבאה לידי ביטוי בשירה.

האדם הוא עץ השדה ועלינו להתעודד בתקווה מתוך הסתכלות על העץ ולדעת שבכל מצב עלינו להסתכל למעלה, כמו העץ שצומח למעלה, ולהאמין שמכל מצב אנחנו יכולים לצאת למצב של שמחה ושירה.