שבועות - נשיקה לא מספיקה
מגילת רות
במגילת רות – המגילה שאנו קוראים ביום הגדול, חג השבועות ישנו מסר גדול על הקשר של העם היהודי לתורה הקדושה.
המגילה מספרת לנו, שלאחר האסון שפקד את נעמי, רוצה נעמי לשוב לביתה, אך כלותיה ערפה ורות אינן מניחות לה לחזור לבד לביתה, אלא חפצות לשוב עימה. לאחר הפצרות מרובות ערפה נשקה את נעמי "ורות דבקה בה ", ואז אומרת נעמי לרות: שובי לבית אביך.
לכאורה: א) מדוע פנתה נעמי לרות?
ב) מהיכן ידעה שרות אינה חפצה לשוב לבית אביה?
הביאור למעשה זה של נעמי יתבאר כך: הגמרא במסכת סוטה (מ"ב .ב) אומרת על גלית שהיה מבניה של ערפה: "יבוא בן הנשיקה ויפול ביד בני הדבוקה "שזה דוד, שהיה מזרעה של רות. מבואר כאן שלרות הייתה את מעלת הדבקות בנעמי, ולכן היא הייתה הכתובת לפניה של נעמי, כי לא אוותה לחזור אלא לדבוק בה.
ערפה נשקה לנעמי. נשיקה זה מגע וקשר רגעי בין בני אדם, אך רות דבקה בנעמי, המשמעות של המילה דבקה היא: חיבור חזק, אחיזה כדי לא להיפרד!
בדומה למאמר זה, אנו רואים גם במעמד קבלת התורה בהר סיני, שבזמן שבנ"י אמרו נעשה ונשמע הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו – פה תהיה קבורתכם.
לכאורה לשם מה היה צריך את האיום הזה, אם עם ישראל קיבלו על עצמם ע"י הצהרתם :" נעשה ונשמע"( עד כדי כך שמלאכי השרת אמרו מי גילה רז זה לבני דבר שמלאכי השרת משתמשים בו?) קושיא זו מקשים בעלי התוספות במסכת שבת דף פא.
והביאור – הקב"ה ראה את אמירת בני ישראל:" נעשה ונשמע" אך רצה שקבלת התורה של עם ישראל לא תהיה דבר שנובע מחמת התרגשות – דבר רגעי שיעלם, ולא יהיה דבר קבוע בעם ישראל, ה' רצה מחוייבות לכן הוצרך לכפיית הר כגיגית בליבם כדי לחייב אותם בקבלת התורה.
ערפה באמת נשקה את חמותה אך היה זה דבר רגעי ללא קשר אמיתי. משא"כ רות הייתה דבוקה בקשר אמיץ וזו הייתה מעלתה של רות.
נמצאנו למדים שאין יהדותנו מסתכמת בנשיקות בקשר רפרופי לתורה ולספר תורה, אלא בקיום וקשר אמיץ בין התורה הקדושה לכל יהודי וחיבור של יהודי עם התורה. וע"י כן נזכה לקבלת התורה באמת.