לא על מי מנוחות

חלק מרכזי של ליל הסדר הוא שאילת ארבעת הקושיות. גם ביחס לליל הסדר, אנו יכולים לשאול ארבע שאלות על הערב עצמו.

לכאורה, הסיפור של חג הפסח מתחיל עם משה בסנה הבוער.

הקב"ה שולח  משה  לפרעה   ולהוציא  בני ישראל ממצרים  ה'  מבקש ממשה לאסוף את זקני ישראל ולומר להם שהקב"ה שלח אותו ללכת יחד אל פרעה בכדי לדרוש ממנו לתת לעם ישראל ללכת. הקב"ה מרגיע את משה שהוא יהיה אתו בכל שלב, אך משה מסרב ללכת בשליחותו ולבסוף אומר להקב"ה (שמות ד', י"ג): "שלח נא ביד תשלח", אנא ה', שלח את מי שאתה תשלח, אך אל תשלח אותי.

כאמור, ארבע שאלות נגזרות מסיפור המעשה של פסח:

השאלה הראשונה היא, כיצד יכול משה לסרב לאלוקים? חז"ל מסבירים כי משה הביע התנגדות כה גדולה למפגש עם פרעה, ולקח להקב"ה שבוע החל מפגישתם בסנה לשכנע את משה לעשות כן. ונשאלת השאלה כיצד היה ביכולתו של משה להתעכב אפילו לרגע בעוד שידע מניסיונו שכל בני ישראל היו בסכנה תמידית מהמצרים?

השאלה השנייה היא מדוע אנו קוראים לחג הפסח בשם זה? אמנם אנו יודעים כי הקב"ה פסח על בתי ישראל כשהוא הרג את בכורי המצרים. זו הייתה המכה הקטלנית אשר גרמה לפרעה לוותר ולתת ליהודים ללכת, אך זה אירע לפני שחרורם בפועל של ישראל ממצרים. אם כן מדוע לא נקרא החג "חג הגאולה"?

השאלה השלישית מתייחסת למצות. אנו מניחים שלוש מצות על שולחן ליל הסדר. דעה אחת אומרת שהמצות הן כנגד שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב. אך כשם שיש לנו ארבע כוסות יין וארבע קושיות, מדוע אין ארבע מצות כנגד ארבעת האימהות? אחרי הכול, חז"ל מלמדים אותנו כי זו הייתה בזכותן של הנשים היהודיות שנגאלו ממצרים!

השאלה הרביעית והאחרונה היא למה יש לנו ארבע כוסות של יין בליל ההסדר?

המדרש מספר לנו, כי ארבעת הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה המוזכרות בתורה (שמות ו', ו'-ז') "והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי". ר' שמואל נחמן טוען כי ארבע הכוסות של היין בליל ההסדר מזכירות את ארבע הכוסות  בחלומו של שר המשקים אותם סיפר ליוסף בכלא ואת פרשנותו של יוסף. כיצד ארבע הכוסות של היין בליל ההסדר קשורות ליוסף?

הגמרא במסכת פסחים שואלת: כיצד היהודים הביאו את קרבן הפסח הביתה לסעודת ליל הסדר? הרי הקריבו את קרבן הפסח במקדש. אם כן, איך הם נשאו אותו לביתם? התלמוד מספר שהבשר היה עטוף בעור של הקורבן. רש"י מעיר כי זה הזכיר את הישמעאלים שנשאו מזון בעורות.

הרב שלמה קלוגר (יסודות ברית יעקב) אומר שבליל הסדר אנו מתמקדים בחוויות שלנו במצרים וביציאה ממצרים, אבל אנחנו לא מתמקדים בדרך בה הגענו למצרים. לכן, הרב קלוגר אומר שההגדה מפעילה את סיפור יוסף. היו אלה הישמעאלים שלקחו את יוסף למצרים לאחר שהאחים מכרו אותו. לכן, הדרך בה הביאו את קרבן הפסח הביתה מזכירה לנו את סיפור יוסף וכיצד הגענו למצרים.

כיום אין לנו קרבן פסח, משום שבית המקדש חרב. אם כן, מה אנו עושים בליל הסדר כדי להזכיר את סיפור יוסף?

אחת מארבע הקושיות של "מה נשתנה" היא מדוע אנו טובלים פעמיים? אנו טובלים את הכרפס במי מלח והמרור בחרוסת, אלו שני מטבלים, אבל מדוע בכלל אנו טובלים? על פי הרמב"ם, טבילה היא סימן לעושר. לעומתו, רבינו מנוח מלמד כי הטבילה באה להזכיר לנו את טבילת כתונת הפסים של יוסף על ידי אחיו בדם של הכבש, על מנת שאביהם יעקב יניח שיוסף נהרג. כתונת הפסים, כפי שמתברר, היתה הגורם  לכך שיוסף, ולאחר מכן ישראל, יגיעו למצרים.

קושיה נוספת שנגזרת משאלה זו היא מהו הכרפס? מדוע לא כתוב שטובלים "ירקות ירוקים", למרות שרובנו משתמשים בירקות ירוקים לכרפס? המסורת מלמדת אותנו שהאות ס' מכרפס שמניינה 60 מזכירה את מספר בני ישראל במצרים – שישים ריבוא. שאר האותיות, במהופך, יוצרות את המלה פרך. זאת אומרת שכרפס בהיפוך הוא "ס פרך" , כלומר " ששישים ריבוא עבדו  עבודת פרך", ומי המלח מסמלים דמעות של עבדות. המילה כרפס מופיעה פעם נוספת אחת בכל התנ"ך, במגילת אסתר (א', ז'), שם נאמר: "חור כרפס", אשר, כפי שמתברר, היה גם החומר ממנו היתה עשויה הכתונת פסים מעילו של יוסף ( רש"י ל"ז, ג'). אם כן, לטבילת הכרפס יש קשר ישיר ליוסף .

מהו הטעם האמיתי של הוספת יוסף להגדה?  ארבע הלשונות של הגאולה מוזכרים בתורה בזה אחר זה בצורה מסודרת. הסיפור של יוסף מספק מודל אחר של גאולה. סיפור יוסף הוא סיפור של מורכבות, של עליות ומורדות. בתחילה, יוסף היה למעלה, הוא היה בנו האהוב של יעקב ולבש את כתונת הפסים, ואז האחים קינאו בו ומכרו אותו לעבדות לשיירת הישמעאלים ההולכת למצרים, ואז יוסף היה למטה. לפתע, הוא הופך להיות ראש הבית של פוטיפר, אבל אז אשתו של פוטיפר מאשימה אותו באונס והוא מושלך לכלא – למטה! בכלא הוא מפרש בהצלחה את חלומותיהם של שר המשקים והאופה של פרעה, ובסופו של דבר פרעה עצמו, והוא נעשה לראש הממשלה של כל מצרים, מעלה, מעלה, מעלה!

הסיבה שאנו מזכירים את יוסף בליל ההסדר היא כיוון שהחיים הם מסובכים: טוב ורע, בריאות וחולי, עושר ועוני, נישואין וגירושין, ברכות וקללות. החיים מלאים בעליות ובירידות.

יוסף נמצא בליל הסדר כדי לתת לנו תחושה של תקווה. ארבע הלשונות של הגאולה הן ליניאריות מדי, נקיות מדי. החיים שלנו לא עובדים ככה. החיים שלנו, כמו של יוסף, לעיתים מתפתלים והם יכולים להיות כמו סדרה של עליות וירידות.

זה עונה על השאלה השלישית: למה אין לנו ארבע מצות? אחרי הכול יש לנו ארבע קושיות וארבע כוסות של יין! בפירושם על השולחן ערוך (סימן תעה סעיף ז') ישנם כמה פרשנים קלאסיים אשר מצביעים על כך שכן נהגו  להשתמש בארבע מצות. המצה הרביעית הייתה "מצת ספקא (ספק)". היא הייתה שם למקרה שבו אחת המצות האחרות נשברה או אבדה. אם כך, מדוע לא לשים אותה בצד השני של השולחן או קרוב אליו? למה לשים אותה עם שלושת המצות האחרות במרכז השולחן? לפי פרשנים אלה, המצה הרביעית היא סמל לספקות שלנו, ובליל הסדר עלינו להניח את הספקות שלנו במרכז השולחן.

השאלה השנייה היא מדוע קוראים לחג "פסח" ולא "חג הגאולה"? הגאולה היא תהליך. ועבורנו, תהליך זה החל הרבה יותר מוקדם מהיציאה בפועל. למעשה הוא התחיל עם יוסף. תהליך זה מלמד אותנו לא להסתכל על הגאולה במונחים אבסולוטיים. לעולם לא יהיה זמן בחיינו בו הכול יהיה מושלם. כאשר הדברים הולכים רע, הם בדרך כלל לא הופכים לטובים יותר בבת אחת, אלא בשלבים. אנו לא צריכים לחכות עד גמר הגאולה כדי להרגיש נפלא.

 כאשר אנו שוברים את המצה האמצעית בתחילת ליל הסדר, אנחנו שמים מחצית בצד לאפיקומן. החצי השני נשמר על השולחן בין כל המצות. מצה שבורה זו היא סמל של גאולה בעבר ואילו האפיקומן מסמל את הגאולה העתידית. המסר של שני החצאים השבורים של המצה הוא שכל הישועות מגיעות עם עבר.

ולבסוף השאלה הראשונה: כיצד משה יכול היה לומר לאלוקים שהוא צריך לשלוח מישהו אחר, בזמן שידע שיהודים נרצחים בכל יום? את מי משה מציע שהקב"ה ישלח במקומו? פרקי דרבי אליעזר מצביע על כך שזה היה אליהו שיבשר על בואו של המשיח. משה אמר: "אל תשלח אותי, שלח את אליהו הנביא כדי שנוכל להימנע מאלפי שנות טרגדיה." הוא התחנן לאלוקים לגאולה סופית כדי שהעם היהודי לא יצטרך לסבול את החורבן של שני בתי המקדש, מסעות הצלב, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה. אך למרות זאת, הקב"ה עונה בסוף: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא." אני אשלח אותו כאשר זה יהיה נכון לשלוח אותו. הגאולה אינה מסודרת, זהו תהליך. אנו צריכים לחגוג כל צעד ולשים את הספקות שלנו על השולחן.

החיים אינם קו ליניארי מסודר מלידה ועד מוות. ישנם זמנים של שמחה ושעות של כאב לב בלתי נסבל. בל תחכה עד שהכול יהיה טוב לשיר "דיינו", לשיר תודה לאלוקים. יש לשיר תודה לה' על כל שמחה, על כל רגע של אושר ונחת שהחיים מביאים לנו.