פרשת ויקרא מעורבות ציבורית למרות החשש למעידה

הפסוק בפרשתנו "אשר נשיא יחטא' (ויקרא ד'), עורר אצל חז"ל תשומת לב רבה לאור השימוש במילה שבחובה טמונה הביטוי "אושר". במסכת הוריות דרש רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק בהסבירו "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו".

דרישת הפסוק נובעת לאור השוני בין תיאור חטאו של הנשיא לבין תיאור חטאו של הכהן "אם הכהן המשיח יחטא" וחטאו של אדם מישראל "ונפש כי תחטא".

חז"ל בהקשבתם החדה ללשון התורה, שמעו בפסוק את הביטוי הגורם לנו "אושר" ופרשו, אשרי הדור שהנשיא שלו מתוודה על חטאו ויודע לומר טעיתי חטאתי עוויתי פשעתי.

הספורנו והנצי"ב מסבירים בהקשר לפסוק זה כי בלתי נמנע שמנהיג לא יחטא.

ר"ע הספורנו עומד על כך שהתורה משתמשת במלה "אשר" כדי ללמד אותנו שההשחתה היא חלק מה-DNA של השררה. כביכול זה צפוי שהנשיא יחטא. העוגן לפירוש זה נמצא בספר דברים בפרשת האזינו "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). ה"וישמן" הוא שגורם לחטא ומשום כך התורה אומרת בפרשתנו "אשר נשיא יחטא". בפרשת האזינו ספורנו מרחיב בדבר ואומר "וישמן ישורון ויבעט" שאפילו "ישורון" שהם בעלי העיון (אנשים חכמים ונכבדים), כיון שמשמינים הם בועטים. העוצמה שבשררה מביאה לידי גאווה ולידי גסות לב ועל כן ודאי הוא שהנשיא יחטא. אין התורה מדברת על המקרה האפשרי אם נשיא יחטא, אלא היא מתחילה קובעת:" אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה.

אמת זו של חכמינו ז"ל הובעה לאחר שנים על ידי פילוסוף ופוליטיקאי בריטי בשם לורד אקטון (לפני כמאתיים שנה): "כוח נוטה להשחית וכוח מוחלט משחית לחלוטין". אקטון עוד מוסיף דבר שקשה לעיכול, שאנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים.

 הנצי"ב בפירושו העמק דבר מרחיב את הרעיון של ר"ע ספורנו. הנצי"ב מעיר שכאשר קוראים את הפסוק האמור התחביר נשמע שגוי. שכן הפסוק אומר: אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹקיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. על פי התחביר העברי, המלה בִּשְׁגָגָה לא נמצאת במקום הנכון, שהרי אין משמעות למשפט "אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה". מקומה הנכון של המלה הוא לאחר המלה "ועשה" והפסוק על פי התחביר הנכון צריך להיות כך: אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה בִּשְׁגָגָה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹקיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם. מדוע אפוא שינתה התורה את סדר המלים?

 לדברי הנצי"ב התורה ביקשה לומר שהשררה מובילה לחטאים כאלה כבדים, שבאופן רגיל אדם לא היה חוטא בהם אפילו בשגגה. השררה – היא זו שגרמה לו להתעלם ממוסר, מאנושיות, מבושה ומכל דבר שיש בו שמץ הגינות. שום דבר לא יעמוד בדרכו של בעל השררה בדהירתו לספק את רצונותיו. כביכול אצל בעל השררה המודעות לקיומו של חטא אינה קיימת.

הסברו של הנצי"ב מבטא רעיון מדאיג, שבעל השררה מסוגל לבצע חטאים שרוב בני אדם לא יגיעו אליהם אפילו בטעות. ייתכן שאף מסקנה זו תוביל בני אדם מוכשרים להימנע מתפקידי מנהיגות בשל הסכנות הרוחניות הטמונות בחובו.

הרב חרל"פ לגמרא בבא בתרא (י"ז) נוטע בנו את הרצון לשאת בעול ציבורי למרות החש ממעידה.  בגמרא נאמר, כי בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד וכלאב בן דוד, היו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם, ובעצם הסיבה היחידה שהם מתו היא בגלל חטא האדם והנחש הקדמוני, שבעקבותיו נגזרה מיתה לעולם.

מדוע הוזכרה כל דמות עם שם אביו?  האם לא יכולנו לדעת מי זה יעקב אבינו ללא ציון שם אביו?

הרב חרל"פ משיב על כך, כי שמו של האב הובא משום היותו מנהיג, נושא בעול הציבור.

לנשיאה בעול הציבור יש שכר עצום וגם אם מועדים ועושים תשובה אמנם בנימין עמרם ישי וכלאב לא חטאו אבל מתייחסים להם כ בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד וכלאב בן דוד בנימין ליעקב, עמרם למשה, ישי לדוד וכלאב לדוד.

ברוח דברים אלו ניתן אף להבין את דברי חז"ל "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. כמובן שחז"ל לא התכוונו לכך שיש לחפש מושחתים לתפקידים בכירים, אבל הם כן רצו ללמד אותנו תובנה פשוטה על טבע האדם: מי שלא עושה לא טועה.

מהדברים האמורים עולה, כי למרות הסיכונים שטבועים במנהיגות, עלינו  להיות מעורבים באופן פעיל בקהילה ולקחת על עצמינו עול של מנהיגות כפי שמרדכי אתגר את סתר להפוך ממשקיפה מהצד באופן פסיבי על המציאות למושיעה פעילה של כלל ישראל "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"