אנו קוראים בפרשת השבוע על קורבן העולה שאהרון ובניו הקריבו בעבודת בית
המקדש. המשימה הראשונה שהיתה ביום עבודתם בבית המקדש היתה 'מצוות תרומת הדשן'.
מצווה שנעשית על ידי סילוק כמות קטנה של אפר, שנוצר על גבי מזבח העולה
כתוצאה משריפת הקרבנות ועצי ההסקה של היום הקודם. את הדשן שסולק מן המזבח בתרומת הדשן הניחו על רצפת העזרה במרחק-מה מן המזבח. המצווה נעשית על ידי כהנים בלבד מדי יום ביומו.
דבר זה מדהים משום שלמרות תפקידי הכהן הגדולים והנעלים , נאלץ לנקות את הדשן מהמזבח.
רבנו בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (1050 – 1120) (כתב את הספר "חובות הלבבות") טוען שההיגיון מאחורי מעשה זה הוא שהאדם לא ייתן למעמדו להגיע לראשו, שלא יהפך לבעל גאווה ויחשוב שהוא יחיד ומיוחד, שהדמיון העצמי שלו לא יהיה גבוה. לכן התורה נתנה לו גם תפקיד זה, של פינוי הדשן מן המזבח.
האם הדבר נראה הגיוני שנשיא המדינה המגיע למשרדו, מקבל את התפקיד לפנות את האשפה?
אלא התורה מבהירה שגם הכהן יבין שהוא בן אדם ולא יחשוב שהוא רב ערך יותר מן האחר בעקבות מעמדו הנעלה.