פרשת שופטים – על מינוי דיינים

 

פרשת שופטים מתחילה בציווי על מינוי שופטים שישפטו את העם משפט צדק. וכך נאמר בפרק יח פסוק טז: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו העם משפט צדק". מיד לאחר ציווי זה בפסוק כא נאמר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך"

השאלה מזדקרת מאליה. מה ראתה התורה לסמוך את האיסור לטעת אשרה לציווי על מינוי דיינים. התלמוד במסכת סנהדרין דף ז עמוד ב מסיק מסמיכות זו ש"כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה".

בדברי חז"ל טמון עומק רב. אשרה מייצגת את חוקי הטבע. אנשים סגדו לתופעות מיוחדות בטבע וכחלק מזה סגדו לעצים שחיו מאות שנים. אחד החוקים הבסיסיים ביותר של הטבע הוא "החזק שורד".

חוקי הצדק, לעומת זאת, הם ההפך הגמור מזה. כאשר שני אנשים באים לפני שופט ואחד הוא אדם חזק בעיר והאדם השני הוא קבצן מסכן, אנחנו לא מיישמים את עקרון ההישרדות של החזקים. אנו אומרים "לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשפוטון". השופט מצווה שלא ללכת אחרי האינטרסים האישיים שלו, לא ללכת עם החזקים, עם המנצחים. גם כאשר זה עלול לעלות במחיר אישי הוא צריך להעדיף את הצודק על פני החזק.

מינויו של שופט בלתי הולם בגלל העדפה וקשרים לאנשים חזקים בחברה, בגלל קשרים משפחתיים ופרוטקציה, מכניס את חוקי הטבע – חוקי הישרדותם של החזקים – אל חדר בית המשפט. בבית הדין אין מקום לכניעה לחוקי הטבע המעדיפים את החזק. לכן מי שמעמיד דיין שאינו הגון שווה למי שנוטע אשרה אצל המזבח.

דיין שמונה בשל קשרים ופרוטקציה, בשל כניעה לחזקים בחברה לא יוכל לעולם לדון דין צדק. הוא לא יהיה מסוגל להסתכל על החלש והעני כשווה בין שווים.