לפרשת חיי שרה – ראות לקויה וסיפורו של יוסל'ה קמצן קדוש
בפרשת וירא ישנם 17 פסוקים המספרים על המשא ומתן של אברהם אבינו עם הקב"ה כאשר אברהם מבקש מה' להציל את סדום ועמורה.
אברהם ידע מה יקרה לסדום ועמורה, הקב"ה הקפיד שהוא ידע ואף-על-פי-כן אברהם מתפלל ומתחנן עבור אנשי סדום ועמורה, אולי בכל זאת ניתן לשנות את גזר הדין. אברהם גם ידע מה תהיינה התוצאות, אז איזו תועלת אברהם מנסה לקבל? מה הסיפור הזה שאברהם מתחנן כאשר אין סיכוי שזה יצליח?
יתכן לומר שהתורה מלמדת אותנו, אף פעם לא לחשוב שאנחנו יודעים מה יקרה, התורה מראה לנו שמה שנראה לנו כעובדות שאין עליהן עוררין, הרי זו לא האמת כולה.
בפרשה כתוב שה' אמר ארד ואראה הכצעקתה, הקב"ה ראה וידע את הצעקה של אנשי סדום ועמורה, אברהם לא ידע את הדבר לאשורו.
על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים להבין שאולי מה שאנחנו רואים זה לא כל הסיפור.
יש סיפור מפורסם על יוסל'ה קמצן קדוש שנותן את אותו מסר – לא לדון את השני, לא לחשוב שאנחנו רואים את כל מה שיש לראות. נראה לנו שמה שאנחנו רואים אלו עובדות אבל אנחנו לא רואים את התמונה כולה. את זה רק בורא עולם יכול לראות.
לפניכם הסיפור "יוסלה קמצן קדוש":
אם תיסעו לבית העלמין היהודי בעיר קרקוב שבפולין, תמצאו את קברו של יוסל'ה בסמוך לקברו של 'בעל התוספות יום טוב' המפורסם. ומיהו יוסל'ה?
לפני כ-400 שנה רוב היהודים בקרקוב היו עניים מרודים, אבל ביניהם חי עשיר גדול בשם יוסל'ה. רק שבמקום להתפרסם בנדיבותו – הוא התפרסם דווקא בקמצנותו. באותם ימים לא הייתם יכולים למצוא יהודי אחד שיוסל'ה נתן לו ולו פרוטה, ויהודי העיירה החזירו לו באותה המטבע: לא בירכו אותו לשלום והחצינו את סלידתם ממנו וממעשיו. גם הילדים קלטו את יחס המבוגרים, ולא פעם זרקו על יוסל'ה אבנים בעת שהלך ברחוב. שמו הפך, כמעט רשמית, ליוסל'ה-קמצן.
אבל כידוע, לא לעולם חוסן, ויום אחד חלה יוסל'ה ונטה למות. בכירי הקהילה באו לבקר אותו על ערש דווי ואמרו לו "יוסל'ה, ממילא לא תיקח את הכסף איתך לקבר. אולי עכשיו תתרצה ותשאיר משהו לעניי העיר?" יוסל'ה סירב בכל תוקף לתת אלף רובל, כבקשת האנשים שהקיפו את מיטתו: "אני לא יכול לשלם יותר מחמישים רובל", אמר. "אם לא תסייע ולו במקצת לקהילה – אנחנו לא נקבור אותך", הזהירו אותו, אבל זה לא ממש השפיע עליו. "כל החיים שלי דאגתי לעצמי לבד", אמר בזחיחות, "אז אני גם אקבור את עצמי לבד". כעבור זמן קצר פרחה נשמתו, לא לפני שהספיק לקרוא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
אנשי הקהילה החליטו לממש את "הבטחתם", למען יראו ויראו, ולכן סירבו בתוקף לקבור את גופתו של יוסל'ה-קמצן, למרות הפצרות אשתו וילדיו. כך עבר יום, עברו יומיים, עברו שלושה, עד שביום הרביעי מצפונו של אחד משכניו של יוסל'ה ייסר אותו והוא בא באמצע הלילה, לקח את הגופה בתיאום האלמנה, וקבר אותו באישון לילה באחת מפינות בית העלמין.
למחרת ישב במשרדו הצנוע הרב הראשי של קרקוב, רבי קלמן. היה זה יום שישי, וההכנות לשבת הגיעו לשיאן, כשלפתע הגיע למשרדו עני אחד שביקש תרומה לקנות מצרכים לכבוד השבת. הרב נתן לו מכספי הצדקה של הקהילה ואמר "אני מכיר אותך כבר עשרות שנים. מה קרה שפתאום באת לבקש?" ענה העני: "אני מתפרנס בדוחק כבר 20 שנה ממשכורת שלא מצליחה לכלכל את משפחתי, אבל מדי יום חמישי בלילה מישהו משאיר מתחת לדלת ביתי מעטפה עם כסף. הפעם לא קיבלתי כלום". לאחר מספר דקות החלו לזרום עוד ועוד עניים אל ר' קלמן, כשבפיהם אותה בקשה לכסף ואותו סיפור על מעטפות מסתוריות.
הרב הראשי החל לחקור את כל העניים ולחשוב מה קרה באותו שבוע שדווקא עכשיו המעטפות הפסיקו להופיע. לפתע חשב לעצמו: הייתכן שיוסל'ה-קמצן קשור לכל זה? שאל הרב כל עני בנפרד מה הייתה מידת ההיכרות שלו עם המנוח, וכולם סיפרו על פעם מסוימת בה הגיעו, כל אחד בנפרד, לבקש צדקה מיוסל'ה. הוא התעניין בהם, הביע אמפתיה למצבם, שאל כמה כסף יצטרכו מדי שבוע אבל לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, היה מתהפך ומגרש אותם מביתו. "אני יוסל'ה הקמצן, אתה לא יודע?", הטיח בהם, "בחיים לא אתן כסף משלי לאחרים!" כל אותם עניים שכחו שהיו אצל יוסל'ה, אבל מהסיפורים שלהם עלה כי מעט אחרי שכל אחד מהם ביקר אצלו – המעטפות המסתוריות החלו להופיע מתחת דלתות בתיהם. כאן נולד כינויו החדש: "יוסל'ה קמצן קדוש".
באותה שבת הכריז ר' קלמן על תענית ציבור ליום ראשון, וביקש מכל הקהילה להגיע לבית הכנסת ולבקש סליחה מיוסל'ה על שלא קברו אותו. המחזה בבית הכנסת הגדול היה קורע לב: התושבים התייסרו על סירובם העיקש לקבור אותו, האנשים שזרקו עליו אבנים כשהיו ילדים חשו רגשי אשם, והקהילה כולה חשה בושה נוראית. לפתע, בדיוק כשפתח את ארון הקודש, צנח ר' קלמן על הרצפה. כולם חשבו שמא קיבל התקף לב, אבל מסתבר שהרב חלם על יוסל'ה יושב בגן עדן, מרגיע אותו ואומר שהוא סולח לכל בני הקהילה.
שבת שלום.
שחמט דיגיטל