מתפללים שה' יעצום עין (סיפור ליום כיפור)
*מתפללים שה' יעצום עין (סיפור ליום כיפור)*
בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר בחתונה ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו. הוא פונה לאיש ושואל אותו האם אתה זוכר אותי ? והמורה עונה וודאי, היית תלמיד שלי בכיתה ה', ומה מעשיך היום איש צעיר? מתעניין המורה, גם אני עוסק בתחום החינוך עונה הצעיר, נפלא, ומה הניע אותך לבחור בהוראה? חוקר המורה לשעבר, אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע. מחמיא לי אומר המורה לשעבר, כיצד השפעתי…? איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר מספר הבחור, אחד מהילדים הגיע עם שעון יד דיגיטלי חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש, ובתוך כל ההמולה נכנסת לכיתה, כולנו התפזרנו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: אני לא מאמין… גנבו לי את השעון. ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן וביקשת שנשב, אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון או עשה טעות שהוא מתחרט עליה ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה. איש מאיתנו לא הודה. ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים. נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו, חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו וממשיך לילד הבא כשסיימת עם כולם חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים, שעון היד היה מונח על שולחנך. החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז. בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר. משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד. עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי. החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מחנך שמשפיע, בדיוק כמוך. הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
התוכל לומר לי היום, שאל הצעיר, מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש… והמורה הוותיק הביט בו ואמר, באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה. הכיצד לא ידעת? תמה הצעיר, הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך? והמורה אמר בשקט, כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי, פשפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות. לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לביישו. אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי. הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.
*הסיפור מלמד אותנו כמה שאנחנו צריכים להיות זהירים במעשינו. לעולם איננו יודעים את ההשפעה שיש לפעולה שלנו עוד שנים רבות לאחר מכן. עלינו להבין שההתנהגות שלנו הינו דוגמא לאחרים ואנחנו מובילים אחרים במעשינו!*
יש בסיפור זה מסר עבורנו במיוחד בימים אלו;
*במהלך עשרת ימי תשובה אנו פונים לה' מלאי תקווה, אנחנו רוצים להשתנות ולהתנהג טוב יותר, אך גם מלאים מבוכה מדברים לא נכונים שעשינו. אם אנחנו באמת כנים, אז כמו המורה, אנו מקווים שה' יגיד לנו – אתם חושבים שצפיתי בכל מה שעשיתם לא בסדר, גם אני עצמתי את עיניי, כך שאוכל להמשיך להאמין בכל אחד ואחד מכם.*
*הרב אליעזר שמחה ווייס*
*חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל*
שחמט דיגיטל